תרופות לא מוּכָּרות ב'אברבנאל'
"האח! איזה ימים היו אלו! אח, אח! איזה ימים!"
ר' מנשה, ידידו הטוב של רבי ניסים מתקופת בת ים, נזכר בהתפעלות ברגעים נשגבים שלא ישובו עוד, מאווירת כולל 'מרום ישראל' ורבי ניסים וקבוצת חוליו מאברבנאל…
לא הרחק מבית מדרשו של הרב בר-שלום 'מרום ישראל' בו שכן הכולל, שכן בית החולים לחולי נפש 'אברבנאל'. חולי המחלקה הפתוחה היו מגיעים מפעם לפעם לסביבת הכולל, מבקשים לחמם מעט באווירת הקדושה את לבם הפצוע.
החולים היו נראים רע. נשמעים רע. ואנשים נוטים להסב מהם את מבטם ולעבור את הכביש. לא נעים. מה להם ולצרה הזו. ולדיכאון הזה.
רבי ניסים היה מהבודדים שהסב אליהם את מבטו, ועבר אליהם את הכביש. והוא יודע בדיוק נמרץ מה לו ולצרה הזו, מה לו ולדיכאון הזה. אח שלו חולה! אח שלו קמל כאן במחלקות הקודרות! מסיים את חייו שבר-כלי, עלה-נידף ברוח הבת-ימית, מדשדש בין ה'אחים' הקשוחים קצרי הרוח של 'אברבנאל', לבין מחשבות קודחות המציפות ומסתבכות להן בנפשו הפתלתלה.
רבי ניסים איננו רופא. וטוב שכך. ולכן הוא יכול לעזור ברגעים כאלו. במקום לדחוף לו עוד תרופה פסיכיאטרית עקרה שתסמם אותו – הוא מציע לו את לבו, את נפשו. מציע לו גביניות טריות. מעניק לו את מעט הכבוד ותשומת-הלב שהעולם מסרב להפיח בנשמתו.
אלו תרופות שרופאי אברבנאל אינם מכירים.
