מתחברים בשמחה לנשמה.
שאלה: מדוע התחבורה הציבורית בשבת לא עובדת? האם זו לא כפייה דתית?
תשובה: מומלץ לקרוא קודם את הנקודות החשובות בעניין כפייה דתית, על מנת שהדברים שנכתבים כאן יובנו ביתר קלות
.
ובכן , כפי שנכתב בשאלה הקודמת, הוכח על פי הסקרים שהציבור היהודי מעוניין שבחיים הציבוריים בישראל תכובד הדת היהודית, וזה לפחות מבחינה ממלכתית ציבורית.
בנוסף לזה, נושא השבת היה אחד מסעיפי הסטאטוס קוו שנחתם עם ראש ממשלת ישראל דאז – דוד בן גוריון.
ואם תרצה פירוט מהו הסטאטוס קוו:
להלן מתוך הספר[1] "אישים ומעשים בישראל": ספר היובל, מתוך מאמר "היכן הטטוס קוו?"
"בקיץ 1947 הגיעה לארץ-ישראל ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם (אונסקו"פ). כעבור מספר חודשים, הוועדה המליצה לחלק את הארץ ולהקים בה מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, ואיזור בינלאומי בירושלים וסביבתה.
לקראת הופעתם של נציגי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בפני הוועדה, נעשה ביישוב היהודי מאמץ עליון לגיבוש עמדה אחידה. במסגרת זו נכללו: השומר הצעיר – שהמשיך לדגול בדו-לאומיות, אחדות העבודה, פועלי ציון – שעמדה על המשך המנדט ופיקוח בין-לאומי, הרוויזיוניסטים – שתבעו את שני עברי הירדן, ונציגי היהדות החרדית.
מתוך רצון להופיע בפני הוועדה בקול אחד, נעשה מאמץ ליצור קשר גם עם אגודת ישראל. אחרי משא-ומתן ארוך הושג הסכם עם מנהיגי אגודת ישראל, שנוסח במכתב שנשלח מהסוכנות היהודית אל אגודת ישראל העולמית. ארבעת סעיפי ההסכם המובאים להלן, יכולים להיחשב כמפתח ל"סטאטוס קוו" בענייני דת שהתגבש במדינת ישראל, אך לא פחות מכך מבטאים נאמנה מציאות שנתהוותה במרוצת שנות המנדט הבריטי.
א. שבת – ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום שבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם.
ב. כשרות – יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר.
ג. אישות – כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר כדי לספק בנדון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים.
ד. חינוך – תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך (אגב, משטר זה קיים בהסתדרות הציונית ובכנסת ישראל גם עכשיו), לא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו, ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי.
ולפי המאמר הנ"ל, שינוי המצב הקיים הוא ממילא פגיעה בסטטוס קוו אשר נחתם, וכן פגיעה בזכותם למנוחה, של כל העובדים הלא חיוניים העובדים בשבתות: הללו המפעילים תחבורה ציבורית, שדות עופה, חנויות וקניונים בשבת וכו'.
מה גם שכל העובדים בשבת, גם מפסידים את ההנאה המיוחדת שיש בבילוי משותף בחיק המשפחה: האשה, הילדים. בכל ימות השבוע כולם טרודים בעבודה, לימודים וכו', אך בשבת כל בני המשפחה ביום מנוחה בבית, מצפים ל"ביחד" המיוחל.
בנוסף לכך , אשאל אותך,ההאם זה צודק להכריח אדם דתי לנהוג במכוניתו בשבת?
ודאי שלא, כי זו כפיה חילונית. והאם זה צודק לקחת לדתי את מכוניתו ולנסוע בה בשבת? ודאי גם כן שלא, כי איננו גנבים או שודדים.
ובכן, התחבורה הציבורית ממומנת ב – 80% מכספי האזרחים החילונים והדתיים כאחד. אף אחד לא אומר לנו מה לעשות ברכבינו הפרטיים, לא כופים עלינו כלל אם לנסוע ברכב הפרטי, מי שמעוניין יכול לארגן אפילו חברת הסעות פרטיות, אבל כאשר הרכוש הציבורי המשותף יהיה בשימוש בשבת – זה פוגע בשותפים הדתיים הממנים גם הם מכיסם את התחבורה הציבורית, ואין זה צודק ומוסרי.
כמובן שהסבר זה הוא רק בנוסף לטעמים הכלליים שהעליתי בפניך קודם – בדבר החשיבות של שמירת הצביון היהודי של מדינת ישראל בפרהסיה.
[1] ספרו של יואל רפל – היסטוריון, מרצה במכללת בית ברל, בעריכת שרה אהרוני ומאיר אהרוני. וכן מתוך ספרו של מ. פרידמן, יחסי דתיים וחילוניים לקראת הקמת המדינה, בתוך סוגיות בתולדות הציונות והיישוב, הזרם הדתי בציונות, ת"א תשמ"ג.
