שתי נקודות זוהרות בחשיכה     

שתי נקודות זוהרות נצצו בחשיכה. מעבר לפינה חלפו במרוצה שתי דמויות בלבן. לבן במסדרונות האלו, הוא צבע עוכר-שלווה. לבן של בית חולים מזוהה תמיד עם חלוקים מתנופפים של רופאים, אחיות לחוצות, ואנקות חולים. גניחת-כאב נשמעה מחדר מספר 6. חדר חולים לאחר ניתוח.

"א – ח – ו – ת!"

האחות המשיכה ללעוס מסטיק בשאננות. הטלפון צרצר. רופא חלף במסדרון, וחלוקו המתנופף הותיר בדממת הלילה שובל יהירות רפואית. מכיוון עמדת האחיות בקע פתאום צרצור חלוד של פקס. הוראות חדשות. חולים חדשים. כאבים חדשים. מכיוון חדר 6 עלתה רמת הצעקה:

"אחות! כואב! אין כאן אחות?"

שקט.

'תקון חצות' בין צינורות–הזנה ומוניטורים

המחלקה, רובה, כבר שקעה מזמן בתרדמת ליל. השעה קרובה לחצות. תאורה פלורסנטית חיוורת, כחלחלה, האירה קלות את קצות החדרים והמסדרונות. רבי ניסים המאושפז באחד מחדרי המחלקה, כבר עשה בימים ההם את צעדיו האחרונים בעלמא דשיקרא. קול נוגה, רך, ספוג מתק וחיוניות, למרות המילים הקשות:

"איכה נחרב האולם – – 

"ונהרס יסוד העולם – – "

זהו קולו של רבי ניסים. שקט, צלול. שופע אור וחיים. כזהו רבי ניסים: שופע אור ו'חיות' גם כשהוא אומר את פסקות תיאורי החורבן של 'תיקון חצות'. גופו מחובר לצינורות הזנה והנשמה, כבר אי אפשי היה לו בשום פנים לומר 'תיקון חצות' על הקרקע כהרגלו, הוא ישב על מיטתו, וקולו לוחש, שלא להפריע את מנוחת החולים, משווע בלאט, בקול מרוסק, ליוצר נשמתו:

"וחוללו כוכבים והילם – –

"ויצא הכהן מן הבית – – "

ובעיצומה של אותה לחישה דוממת, רוטטת, דחוסה, נכנס חתנו. רבי ניסים שקוע במערכת המוקפדת של חובותיו, אינו רואה ואינו שומע. אמירת 'תיקון חצות' הסתיימה. רבי ניסים עצם עיניים בדבקות, ולחש אל תוככי נשמתו משפטים שנבלעו בזמזום השקט של מוניטורים של חולים אחרים. מאוחר יותר, לשאלת חתנו, הצביע על קטעי 'זוהר' שהוא מקפיד לומר לפני השינה, בין 'תיקון חצות' למעמד 'קריאת שמע'…

"כשראה אותי", סיפר חתנו רבי יצחק אליאס, "שמח מאד. דרש בשלומי בחביבות מופגנת. מאור-הפנים והחביבות שלו עמדו תמיד הכן, ערוכים לפעולה בכל שעה ובכל צורת-קיום שההשגחה תגזור עליו. הוא ביקש ממני להעיר אותו בשעה ארבע לפנות בוקר, כאילו היה זה עניין טבעי להעיר חולה גוסס לפנות בוקר לתפילה…"

חנות