מתחברים בשמחה לנשמה.
רבי שמעון בר יוחאי מבקר את סימן–טוב בחדרו
"אח סימן-טוב! ברוך הבא ברוך הבא! כבר יומיים לא הגעת לבקר!" רבי ניסים צוהל לקראת סימן-טוב אורחו הנכבד, שׂמח בכל לבו על שסוף-סוף לאחר יומיים של המתנה, מכבד אותו סימן-טוב בביקור.
"הרב", לוחש לו סימן-טוב, ומסתכל לארבע רוחותיו לוודא שאיש אינו מאזין לשיחתם החשאית, "הלילה הוא שוב הגיע. הלילה הוא כבר ביקר אותי בחדר!".
סימן-טוב מפנה לרבי ניסים מבט כבד-ראש ומהנהן בכבדות, "לא תמיד הוא מגיע עד לחדר, אתה יודע… היום הוא הגיע!".
"הוא" היינו רבי שמעון בר יוחאי. לסימן-טוב ולרבי שמעון בר יוחאי קשרים הדוקים, אפופי רזין ומסתורין טמירים. בדרך כלל סימן-טוב שומר בסוד על זהות אורחיו הנכבדים הפוגשים בו בסתר כבגלוי. רבי ניסים עניין שונה. רבי ניסים איש חשוב. מותר לספר לו.
"הוא הגיע?!", פניו של רבי ניסים זורחות כזוהר הרקיע, שמח בכל לבו בשמחת חברו הטוב מבית החולים 'אברבנאל' הסמוך. "בדרך כלל הוא הרי יושב אתך בלובי, לא?"
"כן. נכון! נכון!", סימן טוב מתחייך בעליצות. "הפעם הוא כיבד. ממש כיבד. עלה עד לחדר שלי!".
"אז מה זה אומר לדעתך? זה שהוא עלה עד לחדר שלך?" רבי ניסים נראה ונשמע כולו עניין וסקרנות. והשתאות. בשביל לשמח את סימן-טוב נדרשת מידה הגונה של אכפתיות. ולרבי ניסים יש מהזן הזה בשפע בלתי נדלה.
אבל סימן-טוב כבר לא שם. הוא מתכופף מעט, לוקח בידו הרועדת מזקנה ומתרופות את כף-ידו החמה של רבי ניסים, רמת הקול שלו יורדת באוקטבה נוספת.
"עצוב רבי. עצוב לסימן-טוב. אמא לא באה. אח לא בא… עצוב לסימן-טוב בלב…"
דמעה רותחת נספגת על חולצתו המוכתמת משוקו של סימן טוב.
