מתחברים בשמחה לנשמה.
רבי ניסים 'עובר דירה' ל"תקע בשופר גדול"
רבי ניסים ניצב בשערי היכלו, מקבל בכבוד גדול איש ציבור מפורסם שעלה לביתו. הוא קידם אותו במאור פנים; כיבד אותו בשתיה ומגדנות, ואחר הוסיף בצער:
"יידע כבודו, גם הכנתי לכבודו ווארט נפלא על פרשת השבוע. אלא מה? נכנסתי להתפלל מנחה גדולה. התרכזתי בתפילה. ונשכח העניין מלבי".
ניתן להניח שאיש-הציבור לא התאבל על הוואט שנשתכח, אבל הסיפור מחדד נקודה מופלאה בעולמו של רבי ניסים.
דבר בעולמו הרוחני – לא נעשה באקראי, דרך-העברה. כל דבר-מצווה, גם מצוות הנדושות בעקב, ניצבו מולו כייעוד נשגב, הדורש הכנות, כוונות, טבילות, ואת כל גחלי הלהט והתבערה שבנפשו. כששקע במעמד רוחני, תפילה, לימוד, מקווה – 'עבר דירה' לשם… כל יישותו והווייתו התנתקו מכל תחושת אחרת. אין רבי ניסים עושה שתי שליחויות. כשהלב הוביל אותו ל"תקע בשופר גדול חרותנו" – עטפה המיית התפילה הזו את כל רבדי אישיותו. לא נותרה עוד בעולם פיסת 'רבי ניסים' אחת שאיננה "תקע בשופר גדול".
ברגעי הריכוז המוחלט של תפילה – לא היה מקום שרבי ניסים יזכור ווארט שעלה בדעתו לפני שעת התפילה!
