מתחברים בשמחה לנשמה.
רבי ניסים ניצב ביניהם – נר בין הנרות
ממול, בחשיכה נצצו אורותיה של ספינת תיירים לילית. שייט לילי על מימיה הרכים של הכינרת – הוא מתענוגותיו המשונים של עולם דשן, המרחיק ומעפיל עד הנה, לפטם את דמיונותיו.
השקט השורר בלילות באתר הקסום הזה, על מורדות 'הר השקדים' הטברייני, בלבו של בית העלמין הקדום של טבריה, הופר הלילה. מאות מאות חסידים מאובנטים, אברכים, 'עמך', דמויות הקרובות בנפשן לאווירת המסתורין החרישית הנרקמת סביב נר-קבר-ותפילה, ו'מקובלים' שהעפילו להר הזה הלילה, ליל 'יסוד שביסוד'.
קול פיצוח דק בקע ועלה ממדף האבן שעליו פזורים מגשי נרות. הלילה הבהבו ופרכסו על מגשי הנירוסטה השמנוניים מאות נרות. העלו אד דק עשן לאוויר הלילה הטברייני החמים. רבי ניסים עצמו, נר ה', ניצב שם ביניהם – נר בין הנרות – פרכס כמותם, שיווע והבהב אל אלוקיו בשעתה הסגולית של השנה: מ"א לעומר, ליל 'יסוד שביסוד', יום השנה להסתלקות רבו הרוחני רבי משה חיים לוצאטו, על קברו במרומי 'הר השקדים' בטבריה.
שנה בשנה הוא מגיע לכאן. הוא ופרכוסיו והמייתו הגדולה, ויוצא מהמקום טהור ושונה מכפי שנכנס. הרמח"ל וספרו הקדוש 'דרך ה" סלל לפניו את הדרך. ותורתו היא שהביאה אותו אל סף הדבקות השלמה. שנה בשנה הוא מגיע לכאן, יונק את האוויר הזך, שופך את לבו. מודה על העבר. מחלה לעתיד.
אותה שנה ביקש רבי ניסים כמדי שנה מאחד מוותיקי תלמידיו בעל רכב, שיסיע אותו ל'ציון' הקדוש.
הם יצאו מבני ברק בשעות הצהריים, הנסיעה הייתה ארוכה ומפרכת. לבקשתו הם נסעו דרך מירון וצפת, השתטחו על קברי הרשב"י והאריז"ל, אף הם רבותיו הרוחניים, הם גם טבלו והיטהרו במקווה האריז"ל. בשעת 'בין השמשות' הגיעו לטבריה, שם פנו תחילה לקבר רבי חייא ובניו, לאחר מכן השתטחו על ציון רבי עקיבא דורש כתרי אותיות.
סערה רגשית מטלטלת את בית העלמין הטברייני
בשעת לילה מאוחרת הגיעו לציונו הקדוש של רמח"ל. עם כניסתם נתקלו בקבוצת חסידים גדולה ותוססת. היתה זו קבוצה מאורגנת מחסידי וויז'ניץ שהגיעו ליום ההילולא בצוותא עם רבם האדמו"ר בעל 'ישועת משה'. ה'ישועת משה' נמנה על מעריציו הגדולים של הרמח"ל ומהעמקנים של משנתו. כששקטו מעט הרוחות, והחסידים יצאו עם רבם מרחבת ה'ציון', נכנס אליה רבי ניסים. הוא הציע לנהג המיוגע להשתטח על ה'ציון', ולאחר מכן לישון מעט, לנוח לקראת הנסיעה המייגעת חזרה. ואילו רבי ניסים עצמו נצמד לאבני הקבר הקדוש, ונפשו החלה להמות כנהמת-ים.
הוא פתח תחילה באמירה מתונה של פרקי תהילים. הוא נצמד לפסוקים בלהט, בכלות-הנפש. לפתע פתאום, ללא הכנה, עלתה נפשו על גדותיה, והוא פרץ בבכיה עצומה, בכי ממיס-לבבות. הוא נסחף למערבולת רגשית מטלטלת. הניף זרועות משוועת, רותחות; פניו הכחילו, האדימו לסירוגין מעוצמת החוויה. והוא שיווע, כעבדא קמיה מריה, כבן מתחטא:
"ולקדו – – שים אשר בארץ המה – – "
"ולקדושים אשר בארץ – – "
הוא בכה ושיווע עם כל רעננות החושים, רעננות הכאב ורעננות החדווה… הוא הביא אל ה'ציון' את נחלי יסוריו של עם ישראל. מאות מאות שמות של בני הקהילה, תלמידיו, חוזרים בתשובה שגורלם נשזר אי פעם בחייו. הוא ידע את שמות כולם על פה. כל מי שדרך על מפתן לבבו. שמותיהם ושמות אמותיהם היו חקוקים במוחו ולבו. הוא ניצב שם כשגרירו ונושא-ייסוריו של כל נדכא ומר-נפש. משסיים את תפילתו, נעורו רגשותיו מחדש, לבו לא עמד בייסורי הפרידה, והוא החל לשווע מחדש, לבכות מחדש, להשתטח, להתרפק…
משהגיעה שעתו של 'תיקון חצות', העירו את הנהג, רבי ניסים הניח על ראש כולם אפר, והם ישבו על קרקע הציון לאמירת 'תיקון חוצות'.
משהרגיש שלבו מצא את פורקנו בתפילה ותחנונים, פנה לצדדין, והחל להגות בעמקי משנתו של הרמח"ל רבו 'קל"ח פתחי חכמה', כל אותו הלילה.
