מתחברים בשמחה לנשמה.

פרכוסים אחרונים של "עדן הנפשות"

פרכוסים אחרונים של "עדן הנפשות"

"משוך עבדך אל רצונך – –

ירוץ עבדך כמו אייל – – "

שירת כיסופין אדירה עולה ובוקעת מאגפים טהורים של הנפש. אלו שטרם הייתה בהם יד ה-ס. מ. וחילותיו. שעת 'רעווא דרעווין' בישיבת 'מסילת ישרים'. ישיבת הרמח"ל, בראשותו של רבי ניסים פרץ. גם בישיבתו שלו – שימש רבי ניסים שמשו הגדול של הרמח"ל רבו.

שעת דמדומי חמה. שיירי פרפורי קדושת השבת נאחזים עדיין באולם חדר האוכל, טובלים בלהב השירה המתעצמת ככל שפנה יום. רבי ניסים נכנס ברגעי פרכוס אחרונים של 'רעווא דרעווין' לחדר האוכל. הוא נאחז עם תלמידי ישיבתו ברגעי השיא של שבת מלכתא, שעה של "דביה מלכא בגלופין".

רבי ניסים עצמו בגילופין. למעלה מן המקום והזמן. אלו הרגעים של ההחצנה. בהם כבר אי אפשי היה עוד לחסום את רוחו המתפרצת. שוועת הנשמה שלו מהדהדת בשירת כיסופין, ובעקבותיו עשרות תלמידיו. שירת-הדבקות עולה ובוקעת ממרתף חדר האוכל, חיבוק אחרון לשבת הפורשת לדרכה…

"הדור נאה זיו העולם

"נפשי חולת אהבתיך – – "

אם יש, ואם היה או יהיה אי פעם משהו 'חולה' ברבי ניסים, היינו ברבי ניסים שמחוץ לרמ"ח אבריו מוכי המחלות; אם היה בו עצמו, ב'אני' האמתי שבו – לא בצרור העצמות החבוט המתיימר להיקרא 'רבי ניסים' – משהו 'חולה', היה זה ה"נפשי חולת אהבתך". הכיסופים הבלתי פוסקים למעיין הברכות. המחלות שרמסו את גופו בשנות השיא של חייו, פגעו בגופו בלבד. ל'אני' האמיתי של רבי ניסים לא היה בהן מגע.

רבי ניסים החל מדבר. עשרות לבבות צעירים נצמדים ללבו ההומה. שעה זו של "ענג הרוחות ועדן הנפשות" – מול הנפשות הצעירות הצמאות לסם החיים שלו – זו הייתה שעתו הגדולה של רבי ניסים.

ובאותו רגע ממש, באותו רגע ממש – פרץ לחדר ברק'ה.

טראח! זעזוע, טלטלה באולם האוכל! – –

ליקוי המאורות! רבי ניסים זוכה ל'תוכחה'…                                           

"ומי בכלל אתה חושב שאתה, אה?

"אומר דברי 'קבלה', כאילו היה לך בכלל חלק בכל זה!

"עלוב נפש שכמוך…

"עלוב נפש שכמוך…"

טלטלה. לקו המאורות… דממה איומה נופלת… אימה חשיכה…

השתנו עליו על העולם סדרי בראשית; בחורי ישיבת 'מסילת ישרים' מזנקים ממקומותיהם בסערת נפש. ברק'ה – מאוחר יותר נודע שזהו שמו של המגדף – אורח לא קרוא ולא מוכר לישיבה, פלש במגפיו הבוציים, בנפשו הרעועה לחדר האוכל, והחל מחרף ומגדף בגסות מצמררת את נשמת-אפה של הישיבה, מורה-דרכה, רבי ניסים.

סערה מתרגשת באולם. ביקשו התלמידים לקרוע אותו כדג. ורבי ניסים מבטל את הזעף וההמולה בניד-יד תקיף, מהסה את הסערה, ומפנה לעבר ברק'ה המגדף המעורער חיוך חם…

הייתה זו שעת חסד. רבי ניסים יושב בניחותא ליד השולחן, חיוך דק נמסך בפני ה"רעווא דרעווין" שלו. ראשו שעון בין אצילי ידיו, והוא מקשיב בדחילו, ברחימו, בחדוות-נפש לגידופי הפולש המעורער:

"רשע! עוכר ישראל…. מי קבע בכלל ש…"

תאווה לאוזניים! רבי ניסים גומע כל מילה בשקיקה. הנה, גם האורח סבור שהוא רמאי המרמה את הבריות… עוצם אפוא רבי ניסים את עיניו בדחילו ורחימו, ומטה אוזן ולב לגידופי האורח…

רבי ניסים הוא גם טיפה, יותר מטיפה, 'חברונר'. חברונר של ה'אלטער'. וה'אלטער' הרי אמר, "מי שלא ישמע פעם תוכחה יעלה עובש". אלא שמשום מה איש אינו רוצה להוכיח את רבי ניסים, מלבד הנפש הזו. נפש אבודה בישימון-דרך…

ועד שהיה רבי ניסים מתענג על גידופי האורח ו"תוכחותיו", התעשת הגר"מ שפיר מראשי הישיבה, טלטל את האורח בכתפיו, וגרר אותו ואת קללותיו בכוח הזרוע אל מדרגות הבית.

מאוחר יותר, באופן חריג, הוכיח רבי ניסים את הרב שפיר על שסילק את האורח מחדר האוכל.

חנות