מתחברים בשמחה לנשמה.

פצע מוגלתי על גלות השכינה

פצע מוגלתי על גלות השכינה

הדבקות המוחלטת שהיה שרוי בה, הביאה אתה תחושה עזה של אהבת השם, ועמה כאב מר, נורא, על גלות השכינה. צערו על גלות השכינה לא היה מופשט, צער מהספרים. זה היה כאב עז, אישי, פצע מוגלתי. בשעת 'תיקון חצות' כשחזר על פסוקי הגלות וצער השכינה, היה בוכה דמעות תמרורים. הוא נראה אז פשוטו כמשמעו, אדם מיוסר.

הכאב הזה הביא אתו דריכות עזה לקראת הגאולה. וציפיה עצומה. זה לא התבטא רק בדיבורים ודרשות. הוא נרדם עם הציפיה הזו. השכים אתה. חלק ממשי מחייו.

תלמידיו נזכרים בערגה איך כל שיעור או עליה לקבר צדיק הייתה מסתיימת בריקוד סוער: "שתבוא הגאולה – שתבוא הגאולה – משיח שיבוא!" פניו של רבי ניסים היו קורנות אז בזוהר של תקווה ואושר. זרועותיו היו נפרשות בהמיה לקצב השיר. "משיח שיבוא!"

רבי ניסים היה סמל הציפיה לביאת גואל.

  שצער השכינה יכאיב גם לגוף הדשן

סדר יומו הארוך החל מדי לילה ב'תיקון חצות' על רצפת הבית או בית הכנסת. שעה שבני אדם מתכרבלים במיטותיהם החמות, היה רבי ניסים כבר ער. ער כולו. גופו. לבו. נשמתו. את גופו היה עוטף בשק עשוי צמר עיזים דוקרני, שצער השכינה יכאב קצת גם לגוף המדושן. על ראשו אפר. והוא ממרר בבכי על צער השכינה מהיכלה.

קולו הצרוד, עולה ובוקע מבין הדמעות. הוא לא בוכה כי בסידור כתוב כך, ועם ישראל עשה כך. רבי ניסים לא עושה דברים בגלל שאחרים עושים. הוא בוכה כאב שכול על נפש עולליו. הדמעות שלו הן דמעות אבל מר. יתמות אישית.

אם הגאולה העתידה נמשלה לגרעין הנזרע באדמה, ולאחר שהוא מרקיב הוא מבצבץ וצומח – מי ההשקיה של גרעין-הישועה הם דמעות התמרורים על צער החורבן.

חנות