מתחברים בשמחה לנשמה.

מי יירש את המלוכה בוולוז'ין?      

מי יירש את המלוכה בוולוז'ין?        

                           

ישיבת מיר בפולין הייתה שרויה אותו בוקר בהתרגשות עזה. רבי איצל'ה, ראש ישיבתה הנודע של וולוז'ין המעטירה, הגיע לבקר במיר. לפי השמועות, ביקש רבי איצל'ה לשאת דברים לפני בני הישיבה. זו הייתה תופעה חריגה בעולם הישיבות, שראש ישיבה  נושא דברים לפני תלמידי ישיבה אחרת. הסקרנות הייתה גדולה והפריחה באוויר שמועות. מה יבקש גדול ראשי הישיבות בדור מתלמידי ישיבת מיר?

בשעה ארבע, השעה היעודה בה ביקש רבי איצל'ה למסור את דבריו, היה ההיכל מלא מפה לפה. רבי איצל'ה ניצב על הבימה, ואמר בפשטות:

"זה חודשים אני מתהלך עם קושיה עצומה, עד שמצאתי לה תירוץ. לצד זה יש לי בת שהגיעה לפרקה, ואני מחפש לה את הלמדן החשוב ביותר בישיבות ליטא ופולין. החלטתי לבקר בישיבות הגדולות ולהציע בפני עולם התורה את קושייתי. הבחור שימצא את התירוץ לקושיה יישא את בתי, ויירש בבא היום את כסאי אחריי!"

רבי איצל'ה הציע לפני בני הישיבה את קושייתו, הבחורים ניסו את כוחם, התפלפלו שעה ארוכה עם האורח, ניסו לתרץ בדרכים מדרכים שונות, אבל בערוב יום – לא מצא איש תירוץ לקושיה. לאכזבתו הרבה של האורח.

כיוון שכך נפרד מבני הישיבה, חזר למרכבתו, והורה לעגלון להחזיר אותו לוולוז'ין עירו.

כעבור כמה פרסאות ממיר, הבחין רבי איצל'ה בנער הרודף בבהילות אחר העגלה. קלסתר פניו של רבי איצל'ה נשטפו אורה. זהו מן הסתם נער מנעריה של מיר שמצא סוף סוף תירוץ לקושייתו!"

הוא הורה לעגלון לעצור את העגלה, והעלה לתוכה בחביבות את הנער המזיע והמתנשף, שטרח כל כך לרוץ ולהמציא לו את התירוץ.

משנח מעט הנער, אמר לו רבי איצל'ה בחביבות:

"נו, מתנוצץ לבטח במוחך תירוץ הגון. הבה ונשמע!"

הנער נבוך.

"אין לי", אמר לרבי איצל'ה, "שום תירוץ לקושיה. ולכן רצתי אל העגלה" הוא נשא אל רבי איצל'ה מבט מתחנן, "אינני מבקש שדוכי-יוקרה ולא משרות… לדעת את התורה אני רוצה! הקושיה של כבודו מעיקה על נפשי… יגלה נא לי הרב את התירוץ לקושיה!"

מששמע רבי איצל'ה כך, אורו פניו בנהירו עילאה, הוא אימץ אל לבו את הנער, נפתלי צבי יהודה הצעיר, מי שעתיד להתפרסם בבא היום כנצי"ב מוולוז'ין, ואמר לו:

"אם אהבת תורה בוערת בך עד כדי כך – אתה הנער הראוי למלוכה! אתה תישא את בתי, ותירש את כסאי אחריי!"

 ללא פשרה! ללא וויתור!                                    

הסיפור הזה, הוא למעשה סיפורו הפנימי של רבי ניסים, וסיפורו הפנימי של עולם ה'עבודה' שלו.

רבי ניסים לית ליה מגרמא דיליה. מעולם לא חיפש לו קהילות, ומשרות, ואת מוחו לא העסיקו לא הרהורי גבהות ולא הרהורי ענווה. לבו ומוחו נכבשו תחת שאיפה יחידה, שהפכה כל משאלה אחרת לחסרת משמעות.

גם כשהקהיל קהילות והרביץ את שיעוריו; גם כשהמונים התקבצו לינוק מתורתו, וראו בו אדמו"ר ומורה-דרך רוחני, לא העכיר אפס-קצהו של המעמד הרבני מטוהר יינו.

מכאן פשטות הליכותיו, וגם נוקשות הליכותיו. בכל ארועי החיים שלא נגעו לייעודו הגדול ב'עבודה', היה רך כקנה, ומבטל כעפרא דארעא כל שמץ 'יישות'. למעשה גם לא נזקק לבטל ולהפקיע. מלכתחילה לא קנתה בו שביתה כל יישות שאיננה שביל או דרך ב'עבודה'. אבל בכל הקשור ל'חפצי גבוה' ולמסילה שסללה את דרכו, לא היו פשרות. כשנגעו הדברים להחלטה רוחנית, הפך רבי ניסים הביישן והפשרן – 'עז כנמר וגיבור כארי'.

הנה המחשה נפלאה, ברוח הסיפור של רבי איצל'ה מוולוז'ין ויורש כסאו – כיצד התפרש מין גילוי 'ענווה' של רבי ניסים – כהתמקדות  בחובתו בעולמו.

חנות