מתחברים בשמחה לנשמה.

מה יגע ללבו של ילד ממשפחת מצוקה?

מה יגע ללבו של ילד ממשפחת מצוקה?

 

רעו מהתקופה ההיא, שגם שימש חברותא שלו תקופה ממושכת, ר' מנשה לוי, מספר בהתפעלות:

"אספר לך עד כמה היה רבי ניסים מעורה בחיי התלמידים, ובאיזו מידה הם נגעו בלבו. הייתה תקופה שחינך את תלמידיו לנטול ידיים בבוקר. ולא רק לנטול ידיים, אלא להקפיד ליטול בספל וקערה ליד המיטה…

"נו, זה היה מהפך. תבין. מדובר בנערים שחלקם אינו יודע אם משה רבינו הוא יבשת או סוג של וופלה. ילדים מופקעים. אבל איש אינו מופקע מאהבתו הגדולה של רבי ניסים ומאמונתו הבוערת בגדלות האדם. גם מילדים כאלו מבקש רבי ניסים לנטול ידיים בבוקר, ודווקא ליד המיטה. הלכה שגם בין אנשי צורה יש המזלזלים בה".

מחד, הבין רבי ניסים את חשיבות ההדרגה. לא העמיס הרבה מדיי. מאידך, חינך אותם להקפיד גם על הלכות שיש הדשים בעקבם. רבי ניסים לא האמין ב'הנחות' ברוחניות.

מה עושה אברך כרבי ניסים כדי למשוך את לבם למעשה מחודש וזר כנטילת ידיים עם ספל וקערה ליד המיטה? הוא רכש במו ידיו ובכספים שחסך במסירות נפש, עבור כל ילד סט של קערה וספל מים מהודרים, והעניק להם אותם מתנה. כדי שיזכרו להניח אותם לפני השינה ליד מיטתם. רבי ניסים היה אמן כוחות הנפש, והבין ללב של ילד. ילד מחשיב מתנות. בפרט ילד בת-ימי ממשפחת מצוקה, שלא קיבל מתנות רבות בחייו. כשהוא מקבל משהו לעצמו – הוא מחשיב לא רק את המתנה, אלא גם את הערך הרוחני המוסף שלה.

במבט לאחור וככל שהדבר יישמע משונה, ניתן לומר, שהרעיון לרכוש לכל ילד ספל וקערה, שינה את חייהם של עשרות נערים, ובנה בבת ים בעקיפין ובמישרין בתים של בני תורה אמיתיים, יודעי טוב ורע!

χ  רבי ניסים בגוב האריות

הוא לא בחל במשימות מאתגרות. באחד הימים אמר לו רבי ניסים לרעו רבי מנשה לוי:

"מגיעים אלינו לבית המדרש כמה ילדים מבתי ספר חילוניים. בודדים. עשרות. ומה אם כל הנוער המתחנך חיי כפירה והפקרות בבתי ספר חילוניים, ואינם טורחים להגיע, אה? מה יהא עליהם?"

"נו", אומר רבי מנשה ומושך בכתפיו, "בדליכא כולי עלמא לא פליגי… הם לא באים, וכי מה עלינו לעשות!"

רבי ניסים מתקרב לאוזנו, ואומר כממתיק סוד, "אני רוצה להיכנס לבתי הספר עצמם! לבית הספר עצמם ניכנס! מאות נשמות של יהודים מצפות לנו… הבה, רבי מנשה, נדליק שם את האור! לא נחכה שיבואו מעצמם!"

"מי יתן לך להיכנס", משתאה רבי מנשה.

"מקטני אמנה אתה ר' מנשה?" תוהה רבי ניסים, "מאות נשמות כבויות ממתינות שנצית בהן את האור!…"

"הסתכלתי בו בהשתאות, ואמרתי, 'ניסים אני בעקבותיך. תיזום – אני בא'!

"למרת ניצבנו ליד דלתות בית הספר 'יגאל אלון' בבת ים. נכנסנו למנהל. רבי ניסים דיבר מהלב:

"אנחנו מאד רוצים לחזק כאן ילדים ליהדות!"

"אתם רוצים מה?" תוהה המנהל בקוצר רוח.

"אנחנו רוצים לחזק ילדים ליהדות… לדבר לפניהם, לדרוש!"

"אה, הרצאות לנוער… אין לנו תקציב".

"לא רוצים תקציב. רוצים להרצות לילדים. לחזק אותם ביהדות, בלי תקציב".

"בבית ספר ממלכתי דל-תקציב של הימים ההם, אין אומרים 'לא' למתנה ללא תקציב. נתנו לנו להיכנס. לדבר לפניהם. נכנסנו לכתות. חיזקנו. התלהבנו. סיפרנו. הצענו. עשרים ילדים נרשמו מיד. כעבור שבוע כבר ישבו בצילו של רבי ניסים בבית המדרש שישים ילדים! שישים נשמות כבויות שליקט מבתי הספר 'יגאל אלון' ו'דוד אלעזר'…

"למדנו איתם. חילקנו פרסים. תפילות מנחה-ערבית… ערכנו מסיבות ראש חודש, עם לימוד משניות… 'המועצה הדתית' עזרה. זכור לי אפילו שהיו כמה אמהות חילוניות שהגיעו, דמעו למראה בניהם מתפללים. הזכיר להם סבא ממרקש. הביאו ממתקים תופינים שאפו במו ידיהן הנרגשות…

"וזו כבר הייתה מהפכה של ממש! הותרנו אחרינו עשרות משפחות ששינו את חייהם מן היסוד בעקבות המסירות נפש של רבי ניסים…

"כעבור שנים רבות פגשתי בבני ברק בחור ישיבה. הוא התרגש כשהבחין בי.

"הרב זוכר אותי?"

שום צליל זכרון.

"אני אחד התלמידים", אמר לי במאור פנים, "מבית הספר 'יגאל אלון' בבת ים. בזכותכם חזרתי בתשובה שלמה… בזכותכם אני ושני אחים שלי לומדים היום בבני ברק…"

חנות