מתחברים בשמחה לנשמה.
לשלם לנהג מונית בשקיקי סוכר
המאבק על טוהר שמירת העיניים לא ידע אצלו פשרות. בכל תקופה מתקופות חייו. המאבק התחדד בתקופת בת ים שם רבו נסיונות הפריצות. באחד הימים, בתקופת לימודיו בכולל בבת ים, המו הרחובות, מסיבה כלשהי, בפריצות ומאוס, ונוצר קושי גדול לעבור את המקום בשלום אפילו כ'עיוור'. פנה אפוא רבי ניסים לר' מנשה לוי ה'עיוור' שלצדו, ואמר לו בעזות דקדושה:
"אין לי שום אפשרות לעבור ביום כזה את הכביש. אני לוקח מונית לבית הכנסת…"
"בית הכנסת שכן במרחק ניכר. מונית הייתה בימים ההם למעלה מיכולתו הכלכלית. חיינו אז, אברכי הכולל, על מעט שמן ושקיקי סוכר וקפה שיהודים טובים גמלו לנו בתמורה למאמצינו בחיזוק רחוקים. אין משלמים לנהג מונית בשקיק סוכר.
"גם מונית", אמרתי לרבי ניסים, "אין לך שום אפשרות לקחת…"
"נו נו", אומר רבי ניסים, "צריך מונית…"
"אני לא משלם", אומר לו ר' מנשה, "אין לי פרוטה…"
"נו נו", אומר ר' ניסים, בדליכא כולי עלמא לא פליגי…"
"לפתע אני רואה אותו את רבי ניסים עוצר מונית. ידעתי שכיסיו ריקים. שאין לו בפועל מהיכן לשלם… וכי מהיכן ישלם? משקיקי הסוכר שקיבל למשכורת יום אתמול? אני עולה בעקבותיו למונית בחרדה; נועץ עיניים מבוהלות במונה המזדקר לו בירכתיים כאויב, ומתקתק את המחיר הרץ, בקול מבשר רעות…
"תיק–תק, תיק–תק.. 8.50… 7.50… 6.50…
"תיק–תק, תיק–תק – –
המונה מתקתק והכיסים ריקים
"ובעוד אני נוטע מבטים מבועתים במונה ההולך ותופח, שרוי רבי ניסים כדרכו בשלווה גדולה, והוא פותח – גם זה כדרכו – בשיחה עם הנהג. עוד הזדמנות שחסד שמים הקרה לפניו, לקרב רחוקים…
"הייתה לו לרבי ניסים גישה. היה לו הדר. והיה לו חן ומתיקות שנוצקו בשפתותיו. מעבר לאלו הבעירה את נשמתו אהבת אדם חסרת גבולות…
"מונית יפה יש לך", פותח רבי ניסים,
בעל המונית מתחייך. מעט מאד שבחים יפיחו רוח תחיה בנהג מונית כמו משפט של שבח על רכבו.
"תודה רבי! ברוך הוא וברוך שמו…"
"ואתה מרוצה", שואל רבי ניסים בניחותא מופלגת, "מהעבודה הזו?"
"ואני, ממושבי בחלקו האחורי של הרכב, איני רואה ואיני שומע רק קול אחד הבוקע ביציבות מפחידה מירכתי הרכב:
"תיק–תק, תיק–תק…"
8.50… 9.50… 10.50…
להמתיק את יומו של נהג בת–ימי
ומהמושב הקדמי ממשיכים ועולים, כאילו בהתרסה, קולות מעולם אחר, עולם ללא קצבה, ללא איום, ללא מונה המתקתק בקצב מסחרר…
"ואתה מרוצה מהעבודה שלך? כמה אתה משתכר לחודש?"
"התחלתי להאזין לשיחה, והתפעלתי מהתהליך בו הסיט רבי ניסים את השיחה לחיזוק בעבודת השם.
"גם נהג בת-ימ'י" – מלמד אותו רבי ניסים – "יכול להפיק משהו אמיתי מחייו, ולהמתיק את יומו מתוך הווי מוניתו… על ספר 'חוק לישראל' שמעת פעם? אה?"
"המונית הלכה והתקרבה לעבר הכולל. חיות מחודשת החלה מבצבצת בעיני הנהג, הוא הניד ראשו בהתפעלות:
"אז פשוט ככה? כל יום חצי שעה 'חוק לישראל'… וזה נחשב שאני לומד את כל התורה?"
"פשוט ככה. נפלא ככה!" מזדרח לעברו רבי ניסים.
הנהג משמיע קול התפעלות, ומפתל את רכבו בכביש העמוס. הפקקים בדרך היו כבדים אותו יום. כעבור עוד 10 דקות תמימות, וסכום נכבד יותר הנשקף במונה, עצרה המונית ליד בית המדרש של הכולל. המונה מציג סכום גבוה. ולבי צונח. אבל הנהג אינו מחכה. הוא לוחץ בחום את שני ידיו של רבי ניסים, מכבה כלאחר-יד את המונה, ואומר בהתלהבות:
"הרב החיה את רוחי! לא אקח מהרב אפילו אגורה!"
"נו", אומר לו רבי ניסים, כאילו היה הסיום הזה טבעי לגמרי, "תודה רבה לך, ושיהיה בהצלחה בכל, גם בחינוך הילד הצעיר עם ה'אספרגר'".
יצאנו מהרכב. רבי ניסים שב ועוצם את חומות-עיניו, שלא ייכשל חלילה בשני הצעדים שבין המונית לבית הכנסת, ואומר לי בחיוך: "מקטני אמנה חלילה כבודו? למה תדאג כל הזמן!…"
