מתחברים בשמחה לנשמה.
לפי מה קובעת חברת–התעופה את זמניה?
דבר לא גרם לו לסטות ממסלולו. מספרת הרבנית תחי':
"הזדמן לנו להימצא בטרמינל בשדה התעופה כשהגיע זמן מנחה או ערבית. בעלי התייצב בתפילה, והתנתק כליל מהעולם, מטוסיו ולוחות-זמניו. ארע לנו כמה פעמים שהוא איחר לטיסה כי טרם סיים 'שמונה עשרה' בזמן.
"כשסיים את תפילתו והתברר לו שהמטוס המריא, היה מחייך את חיוכו העדין, ואומר:
"נו טוב, צריך לדאוג למועד חדש לטיסה".
"ואז היה עוצם את עיניו בדחילו ורחימו, ופוצח ב'עלינו לשבח' נלהב ונרגש.
"כזה היה בעלי לאורך כל הדרך. מבחינתו היה מסלול אחד. 'עלינו לשבח' הוא חלק נכבד במסלול. לכל מה שמחוץ למסלול הזה, היה מתייחס בשוויון נפש. אם הטיסה עדיין ממתינה – נוסעים. אלא מה, התבטלה? – נו נו".
"הוא היה כל כך נטוע במבט הזה! פעמים אחדות אמר, והוא התכוון לכל מילה מהמשפט הבא:
"חברת התעופה צריכה לקבוע את לוח הזמנים שלה לפי התפילות שלי. אין סיבה שאני אקבע את תפילותיי לפי סדר היום של חברות תעופה!".
"חייתי אתו שנים רבות. זה לקח זמן, אבל למדתי לכבד. למדתי להעריץ. המבט הזה שלו על תבל ויושבי בה – היה כל כך טבעי! כל כך לא מעושה או צדקני! וזה השפיע על המבט של הבית כולו. אני גם יכולה לומר, שבסופו של יום, בעלי לא הפסיד דבר מהאיחורים שלו וחוסר התרכזותו בצורכי העולם. בסופו של דבר בדברים החשובים באמת – הדברים היו פשוט מסתדרים לו. כמו טיסה חשובה שהתאחרה כשהוא האריך בתפילה…"
