מתחברים בשמחה לנשמה.
כשלהבת לפתילה. לוחשת, מהבהבת, מפרכסת
כמה שנים שהית במחיצת הרב?
"כמה שנים?" ר' שלום עוצם את עיניו בריכוז. הוא מניע את אצבעותיו בתנועת ספירה, אבל לא ניכר שהוא סופר בכלל…
ראית אותו כמובן בעבודתו…
"לא החסרתי תפילה אחת במחיצתו… אפילו לא תפילה אחת!"
נו, אתה אם–כן האדם המתאים לתאר את עולם הדבקות שלו…
רבי שלום מחייך. כאילו הופתע מעוצמת בורותי. "כולם ראו. כולם ראו את הקולות והלפידים וההר עשן… אבל כולם גם עמדו מרחוק. בחינת 'וירא העם ויעמדו מרחוק'. הראיה עצמה יצרה מרחק… אתה מבין אותי קצת? קצת?" רבי שלום מסתכל בי במבט משווע. כאילו היה מתחנן על נפשו, שאבין לרעו. "אסביר לך. מחד היה הרב זצ"ל האדם החשוף ביותר בעולם ה'עבודה'. כל-כולו שאגות, ריקודים, קפיצות-להבה! אש לפניו תלך ותלהט! אתה יודע? לא אחת הייתי מדמיין את הרב בעיני רוחי כמו פתילה, שלהבת של נר, לוחשת, רוחשת, מרקדת, מפרכסת… מהבהבת, נר תמיד! אבל בד-בבד גם הרגשת שהרב מוקף חומה בצורה משלו. ה'עבודה' העצומה שלו הייתה כל-כך בלתי מושגת – שהרגשת תמיד מעבר לחומה! מנגד תראה את רבי ניסים ואת סולם עלייתו – ושמה לא תבוא!..".
ולמרות ההמונים שהקיפו אותו בכל תפילה, שבת ומועד; ולמרות פרסומו הגדול בקהל עובדי האלוקים, נותר רבי ניסים דמות עלומה, סגורה וחתומה חדר לפנים מחדר, שאת חיי ה'עבודה' שלה חייתה בדד לנפשה – –
כששלהבת בוקעת מאליה
שני כוחות, שתי נטיות-נפש שימשו בד-בבד, והתמזגו בעולם ה'עבודה' של רבי ניסים פרץ.
מחד שררו שם מתינות, מוקפדות של סדר פנימי, ניהול עצמי עקבי שנגע בשיטתיות בכל רבדי-הנפש. כוחותיו נשלטו ונווטו בהרמוניה, איש על מחנהו ודגלו…
והיה מאידך – ללא צל של סתירה – רבי ניסים של כלות-הנפש. רבי ניסים של 'נפשי יצאה בדברו'! כששלהבת-נפשו הייתה עולה מאליה, ממעמקים, מגומת-הזריעה, שם יונקים, נובטים ומתפתחים הפעולות כולן…
ברגעי-נפש אלו היה רבי ניסים כולו עולה על גדותיו, והכל שם, ממעמקי התנהלותו הנינוחה – היה פורץ ומתלקח כאשד הכבשן.
ואם בימים ורגעים של שיגרה כך, שעות סגוליות של חג ומועד הפכו אצלו לרגעי כלות-הנפש ממש. ברגעים האלו, רגעי תקיעת שופר למשל, או לילות הסדר, הפכו אברי-הגוף לחלק חי ונושם ממעשה העבודה. אלו היו רגעי "כל עצמותיי תאמרנה", גופו היה חורג ממגבלותיו וגבולותיו, היה מרקד מאליו, ומקפץ, והגרון שואג ומצווח. אף אבר לא נותר שם אדיש – –
