שאלה: הנושא שהכי מציק לי ולחברי החילונים זו הכפייה הדתית. שאתם כופים עלינו, נכנסים לנו לוורידים ומשניאים את הדת בכך, ומשניאים את עצמכם בדרכים האלה, ואתם גורמים פילוג בעם. אתם בעצם מיעוט שכופה את דעתו ודתו על הרוב?

תשובה: זה נושא באמת חשוב, ולפני הכול, בוא נהיה כנים, לא ניכנס להתלהמות המשודרת בתקשורת.

חשוב רגע, עד כמה אתה מרגיש בחיי היום יום כפיה דתית?

עד כמה הדתיים והדת מפריעים לך אישית בחיי היום יום? כמה אחוזים מתוך 24 שעות ביממה אתה כפוי על ידי הדתיים האלה?

אתה יכול ללכת, לטייל, לקפוץ, לאכול, לצפות בטלוויזיה, וידאו, מחשב, אינטרנט, מסיבות, כדורגל, כדורסל, מישהו מונע ממך משהו?

כמה פעולות ביום אתה כפוי לעשותם או נמנע מלעשותם, בגלל הדתיים וה"כפייה" החמורה שלהם…

אם תבדוק טוב תראה שבחיי היום יום שלך אתה עושה מה שאתה רוצה מבלי שום כפייה.

יש גורמים שלצערנו משסים את הציבור החילוני כנגד הדת והדתיים ומנפחים כל דבר למען אינטרסים ידועים, וכך גורמים לקיטוב בעם.

לדעתי לא החילונים אשמים ולא הדתיים אשמים בקיטוב בעם, מי שאשם היא קבוצה קטנה של אנשים ידועים מהתקשורת ומהפוליטיקה, שכדי להרוויח קולות בבחירות ורייטינג ועוד רווחים מפוקפקים, הם מוכנים לפלג את העם.

לדעתי החילונים לא נגד הדתיים, והדתיים לא נגד החילונים, בהרבה מקומות בארץ שוררת הרמוניה בין חלקי העם, ישנם הרבה שכונות ובניינים שגרים בהם חילונים ודתיים ביחד בשלום ושלווה, אנחנו לא אחד נגד השני.

להלן נתייחס לטענות מפורטות בדבר הכפייה הדתית.

אבל קודם כל נביא כמה נקודות למחשבה בעניין הכפייה הדתית. ולאחר מכן נביא כל טענה בדבר הכפייה ונסביר את העניין.

1) נקודה ראשונה: שאין חוק ללא כפיה.

כל השיטה הדמוקרטית היא כפייה אחת גדולה, שהרי כל החלטה שמתקבלת ברוב קולות היא כפייה עבור המיעוט שהצביע נגד ההחלטה, לכן כל חוק הוא כפיה של המדינה לאותו אזרח שמפריע לו חוק זה או אחר, שהרי אם אין צורך בכפיה אין צורך בחוק. אין חוק שכופה אותך לאכול או לשתות, כי אין צורך בכפיה כזו, ולעומת זאת הרבה אנשים לא היו משלמים מס לולי שהחוק כופה אותם.

אנשים רבים לא היו שומרים על חוקי התנועה לולי החוק שכופה אותם. החוק התקבל על ידי הכנסת, הכנסת אשר נבחרה על ידי העם מחוקקת חוקים לפי הצבעת הרוב. לכל מדינה יש צביון ייחודי משלה, רוב אזרחי ישראל מעוניינים בצביון יהודי מסויים למדינת ישראל, ולכן כל חוקי מדינת ישראל הנוגעים לחוקי הדת, הם חלק ממערכת החוקים של המדינה, ונחקקו במסגרת דמוקרטית. אם כך, לא בכפייה דתית מדובר ואף לא בכפייה מצפונית, אלא בהגבלת חופש הפרט. אולם, אין עם או מדינה בעולם שאינם מגבילים את חופש האזרח בתחומים שונים ומטעמים שונים. שהרי שום חברה אנושית לא תוכל להתקיים כאשר "איש הישר בעיניו יעשה".

שאלה על הנקודה הראשונה: נכון שכאשר רוב העם מחליט על חוק והוא עובר ברוב בהצבעה בכנסת, אזי זו כפייה כלפי המיעוט. כפייה כזו מקובלת עלי בנושאים נייטרליים כמו מיסים או חוקי תנועה, אבל מה תאמר לגבי כפייה בנושא מצפון. מי אמר שהמצפון שלך הוא הנכון? למה אתה כופה אותו עלי?

תשובה: האם יציאה למלחמה אינה עניין מצפוני? האם למסור את שטחי ארץ ישראל הוא לא עניין מצפוני? אפילו מה שהזכרת – שלשלם מס זה כאילו חוק נייטראלי ולכן ניתן לכפותו, אבל בוא תראה מה עושים עם הכסף, האם כל אזרחי ישראל מרוצים מכל הוצאה של הממשלה? הרבה יעדיפו מבחינה מצפונית שידאגו יותר לחתולים ולכלבים העזובים.
לעומת זאת, הרבה יעדיפו על פי מצפונם שיוסיפו תמיכה כספית להתנחלויות. אחרים, מצפונם לא ירשה להם להסכים שכספם ילך לניסויים בבעלי חיים. אבל המציאות היא שאתה לא יכול לשלוט על כספך ומיסיך להיכן אתה רוצה שהם ילכו, ההחלטות הן על פי התהליך הדמוקרטי. התהליך הדמוקראטי לא מבחין בין חוק מצפוני לחוק לא מצפוני, אם הרוב בכנסת קבע אותו זו הנורמה המחייבת. אם רוב העם מחליט שניסויים בבעלי חיים זה מוסרי כדי להציל חיי אדם, אז המתנגדים לניסויים לא יכולים לומר: "זו כפייה מצפונית לאן כספינו ילך", שהרי הרוב קובע מה הנורמה המוסרית הרצויה במדינה.
אומר לך יותר מזה: כאשר אנשים שרוממות החוק בגרונם מכריזים ומעודדים שאין צורך לציית לחוקים הקשורים בדת (כמו כמה חברי כנסת המעודדים לפתוח עסקים וקניונים בשבת, למכור חמץ בפסח, למכור בשר חזיר וכו' – וכל זאת בניגוד גמור לחוקים הללו שהתקבל בכנסת ברוב קולות ובתהליך דמוקרטי כמו כל חוק אחר), האנשים הללו הורסים בעצמם את שלטון החוק וגורמים לאנרכיה. שהרי כל אזרח יכול להחליט מחר שחוק כזה או אחר לא נראה בעיניו.
מכאן שאנשי הממסד הללו אשר אינם אוכפים את החוקים שאותם הם מייצגים, מעודדים בעצמם את האזרחים לא להשמע לחוק. מכאן ועד לאנרכיה מוחלטת – הדרך מאוד קצרה…

נקודה נוספת בעניין הכפייה הדתית:

בניגוד להתלהמות המשודרת בתקשורת שכאילו מיעוט דתי כופה את הרוב החילוני, האמת היא: שרוב העם הוא מסורתי ומעלה. כמו שמפורט בסקר שנערך על ידי "מכון גוטמן למחקר מדעי שימושי"[1] נמצא ש:

80% מהיהודים אזרחי מדינת ישראל מדליקים נרות שבת.

67% מקדשים בדרך כלל בליל שבת.

מזוזה: ל – 98% יש מזוזה בדלת ביתם.

74% מאמינים שהמזוזה מגינה על הבית.

ברית מילה: 92% מקפידים על ברית מילה בטקס מסורתי.

בר מצווה: 83% עורכים טקס בר מצווה.

נישואין – 87% נשואים כהלכה.

קבורה: 88% בעד קבורה כהלכה.

בית כנסת: 80% מבקרים בבית כנסת מדי פעם במשך השנה.

פסח: 90% משתתפים בדרך כלל בסדר פסח.

חנוכה: 91% מדליקים בדרך כלל נרות חנוכה.

יום כיפור: 80% צמים בדרך כלל ביום כיפור.

זהות דתית: 80% ויותר מרגישים חשיבות רבה לכך שאירועים הקשורים למחזור החיים יהיו בעלי אופי יהודי מסורתי.

77% הצהירו שללא הדת היהודית העם כבר לא היה קיים. ("מחקר מכון גוטמן", דצמבר 1993). בהודעה לעיתונות שמסר המכון נאמר בין השאר: "אין יסוד לרטוריקה המקטבת את החברה הישראלית לדתיים וחילוניים. לחברה הישראלית נטייה חזקה למסורת, וככל שהדבר נוגע לשמירת מצוות קיים רצף מה"מקפידים לשמור" מצוות ועד ה"כלל לא שומרים" ולא הפרדה חדה בין מיעוט דתי לרוב חילוני. יהודי ישראל מרגישים מחוייבות רבה לאופייה היהודי של החברה הישראלית, הם מאמינים שיש לכבד את המסורת בחיים הציבוריים".

על סקר זה הגיבה העיתונאית אורית שוחט: "מתברר שגזיזת הפיאות לא הצליחה. היהודים מרגישים שהמסורת היהודית היא הגורם המאחד אותם וגורם לכך שהם חיים דווקא בארץ. מדובר ברוב גדול מאוד המרגיש כך, אי אפשר לדבר על חילוניות ישראלית. דווקא החילוניים בהכרה הם מיעוט קטן." ("הארץ", 28.12.93).

ומה תאמר על סקר עדכני שנערך לאחרונה ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (והם לא חשודים כדתיים…):

בסקר האחרון (הסקר החברתי נערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בחודשים ינואר 2002- דצמבר 2002, בהזמנת אגף התקציבים במשרד האוצר. במסגרתו רואיינו קרוב ל7,000- איש בני 20 ומעלה בכל רחבי הארץ, המייצגים כ – 4 מיליון איש בגילים אלה) אשר פורסם ב – 2 לספטמבר 2003, נמצא כי באוכלוסיה המבוגרת בני 20 ומעלה, התפלגות מידת הדתיות לפי הגדרה עצמית היא כדלקמן:

חרדי – 6%

דתי – 10%

מסורתי/דתי – 13%

מסורתי לא דתי – 29%

חילוני/לא דתי- 43%.

במילים אחרות: 57% ומעלה מהאוכלוסייה היהודית המבוגרת, הם שומרי דת ומסורת.

הסקר אינו כולל נוער וילדים, אחרת על פי ממוצעי הילודה בקבוצות הנ"ל נקבל תמונה ברורה הרבה יותר:

חרדי – 11%

דתי – 13%

מסורתי דתי – 15%

מסורתי לא דתי – 28%

חילוני/לא דתי רק – 33%.

במילים אחרות: 67% ומעלה (דהיינו שני שליש) מהאוכלוסייה היהודית הכוללת – שומרי דת ומסורת.

תתפלא שהמגדירים את עצמם כלא דתיים או חילונים הם רק שליש!

לאחר סקירות אלה, האם ניתן לטעון שקומץ דתיים כופה את דעתו ודתו על העם? או שמא קומץ אנשי התקשורת הם הכופים את דעתם על העם? ומשסים את הציבור החילוני כנגד הדתי.
זו הסיבה שאנשי התקשורת מכונים בפי רבים אנשי "תשקורת" – מלשון שקר, הם בעצם יוצרים רושם שקרי לגבי המציאות, ומציגים לציבור הרחב נתונים מסולפים רבים ועובדות שקריות.

נקודה שלישית בעניין הכפייה הדתית:

רוב החוקים הדתיים נחקקו על ידי המחוקק החילוני (רובם על ידי ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון) במטרה להצדיק את שמה של המדינה – "מדינת ישראל" כמדינת היהודים.

הלא איזה זכות יש לנו היהודים על ארץ ישראל, אם לא בזכות התורה? הרי הערבים גרים כאן לפנינו, כבר מספר דורות, ורובנו עלינו לארץ ישראל רק בעשורים האחרונים!

מיד לאחר קום המדינה, הכריז דוד בן גוריון בעצרת האו"ם שלפי התנך, מדינת ישראל שייכת לעם היהודי. ואפילו הביא ציטוט מרש"י בראשית: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל – ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

בקודה רביעית:בעשור האחרון לא נחקק שום חוק דתי חדש (רק תיקון חוק דתי כאשר נפרץ הסטאטוס קוו על ידי בג"ץ).

יתירה מזאת, לדברי פרופ' יובל שטייניץ (מרצה בכיר לפילוסופיה): "רוב הסוציולוגים בישראל אומרים כי מבחינת הסטאטוס-קוו בין דתיים לחילוניים, בטווח של 30-20 השנה האחרונות הכיוון הוא הפוך – מדינת ישראל הופכת חילונית יותר ויותר". ("זמן תל אביב", 8.5.98).

להלן כמה דוגמאות שמשוות את המצב היום לעומת המצב מלפני 20-15 שנה:

.1 עסקים בשבת: פעם הכול היה סגור, היום פתוחים מרכזי קניות בקיבוצים, פיצוציות, ומקומות נוספים.

2. בתי קולנוע בערב שבת: פעם הכול היה סגור, היום הרוב פתוח.

3. מסעדות בערב שבת ובשבת: היום הרבה יותר מבעבר. (כנ"ל בתשעה באב!).

4. בשר טרף ובשר חזיר: היום קל בהרבה להשיג מאשר בעבר.
5. חמץ בפסח: פעם נסעו ליפו לקנות פיתות, היום קל להשיג כמעט בכל סופרמרקט.

6. תחבורה ציבורית בשבת: היום ההקפדה על עניין "צאת השבת" היא
הרבה יותר חלשה ולא נאכפת כלל.

7. טלוויזיה בשבת: עד 1992 הטלויזיה שידרה בשבת רק משעה-4 אחה"צ, היום היא משדרת במשך כל השבת, כולל פרסומות מסחריות בשבת.

8. יחס להומוסקסואלים: עד 1988 יחסים חד-מיניים היו עבירה פלילית, היום
המדינה מכירה בזוגות חד-מיניים לצורך הטבות כלכליות, וגופים ציבוריים מממנים מצעדי "גאווה" (מכספי העם!), כאשר הומוסקסואליות היא למעשה עבירה חמורה ומפורשת הנוגדת את הכתוב בתורה!

9. נישואין שלא על פי ההלכה היהודית (נישואין אזרחיים): היום המדינה מכירה בקלות רבה בנישואין כאלה הנערכים בחו"ל מאשר בעבר.

10. מתירנות כללית בתקשורת ובפרהסיה: התדרדרה מאוד בשנים האחרונות.
11. יחס התקשורת והאליטה לדת: הורע מאוד בשנים האחרונות. אמצעי התקשורת עסוקים בהסתה אנטי-דתית חריפה, ואף נבחרה ועלתה לשלטון מפלגה שכל תכליתה היא שנאת הדת.

12. הרס שירותי הדת: בממשלה הוחלט לפרק את משרד הדתות ולהפחית בצורה דרסטית את שירותי הדת.

להלן קטע ממאמרו של שמואל שניצר – העורך לשעבר של העיתון "מעריב", וכך הוא כותב:

"לחילון הגמור יש מחיר. ומי שחותר אליו, צריך להיות מוכן לשלמו… מי שדוגל בחילון גמור, איננו סבור שאפשר לקיים את העם היהודי, גם אם ממירים את אורחותיו הישנים במערכת אמונות מודרנית יותר. הוא פשוט סבור, שאין צורך לקיים את העם היהודי.

לדעתו, מיצו היהודים את תפקידם בעולם, בימים שבהם היו עדה דתית, ועכשיו אין להם עוד מה לעשות בעולם.

הסכנה היחידה הנשקפת כאן היא, שהאדם הדמוקרטי החדש, שהשתחרר מכבלי העבר, ישאל את עצמו: למה עליו לשבת בארץ-ישראל דווקא? אם הדמוקרטיה היא אידיאל, יש דמוקרטיות יותר משוכללות מן הישראלית. ואם הקידמה וזכויות-הפרט הן אמות-המידה היחידות שיש להן עדיין תוקף, איזו סיבה יש לאדם צעיר למסור את נפשו על קיומה של המדינה, שהיא בסך הכל עוד ארץ דמוקרטית אחת, אבל פחות טובה מרובן?

אני חושש, שבסופה של הדרך הזאת, נמצא את עצמנו גלמודים מאד בעולם, המגלה דבקות עקשנית בעברו ובמורשתו התרבותית.

שום עם איננו סבור, שמפני שהוא דוגל בדמוקרטיה, אין לו צורך בזהות לאומית משלו, ואין לו חפץ בנכסי עברו.

כבודה של הדמוקרטיה במקומה מונח. היא פותרת בעיות רבות, בתחום הפוליטי – ללא צל של ספק. אבל אין בפיה תשובה על השאלה מי אנחנו?

ומתוך מה צמחנו? ולאן תוליך אותנו דרכנו המיוחדת?

על אלה נצטרך לתת תשובות יהודיות, בלבטים קשים ובוויכוחים סוערים אם קיומנו וייחודנו יקרים לנו".

בנימה אישית אומר שמאוד כואב לי הניסיון לקרוע מהמדינה והעם את השרידים האחרונים של סממני היהדות שנשארו.

במשך כל הדורות, בנדודים, בסבל וברדיפות ייחלו היהודים לעלות לארץ ישראל, שיתאפשר להם לקיים מצוות ללא הפרעות ולקיים חברה המבוססת על תורת ישראל. בכל הדורות, יהודים היו מוכנים למסור את נפשם על התורה, השבת… העדיפו למות – רק לא לחלל שבת… רק על ידי התורה והמצוות העבירו היהודים את לפיד היהדות מדור לדור ועד לדורנו אנו. ללא שמירת מצוות התורה, עם ישראל כבר מזמן לא היה קיים יותר, ובמיוחד לאור ההתבוללות העצומה של היהודים בעולם.

והנה מקימים פה מדינה אשר משילה מעליה את השרידים האחרונים של מדינה יהודית. זה כואב, עצוב וכפי שאסביר להלן גם פוגע בחוסן הנפשי של העם ובכוח המשיכה של העלייה היהודית מחו"ל, וכן בהזדהות ובתמיכת יהודי העולם. ככל שהמדינה תהיה פחות יהודית באופייה, כך התורמים והתומכים המעוניינים לחזק ולהזדהות עם המדינה כמדינה יהודית, יתרמו ויתמכו פחות. אין ספק שיכוונו את תרומתם ותמיכתם למקומות יהודיים יותר.

כל אדם אוהב להרגיש ייחודי, זה מפתח בו בטחון וערך עצמי. ככל שהאדם ירגיש את ייחודיותו, כך יהיה יותר נטוע במקומו ולא תלוש ונע ונד לכל רוח מצויה.

עניין זה תקף גם במישור הלאומי, לכל עם יש את הייחודיות שלו את השורשים הלאומיים ההיסטוריים שלו וככל שנתכחש לעבר ולהיסטוריה שלנו, כך הצעירים שלנו ירגישו יותר תלושים ומרוחקים וחסרי זהות ייחודית.

אחר כך מדברים בדאגה על ממדי הירידה של הצעירים מהארץ, אשר רק גוברים משנה לשנה, הנתונים מספרים על עשרות אלפי מטיילים ישראלים שרבים מהם מעדיפים להשאר בניכר ולא לחזור לארץ, תוכל לראות אותם בכל אירופה, בכל אמריקה, במזרח הרחוק, ביבשת אוסטרליה הרחוקה… ולמה? למה אנחנו ממשיכים להיות עם נודד? הרי בנינו לנו מדינה, אז מה יש לחפש בארצות הניכר?

שים לב, אין מדינה בעולם ש-10% מאזרחיה עוזבים אותה בתקופת החופשות והחגים, האם זה לא אומר לך משהו? מאז קום המדינה ירדו כמיליון ישראלים דהיינו כ- 20% ממספר אזרחי המדינה, האם ידוע לך על מדינה כזו בעולם? אחוז היהודים בכתות המיסטיות בארה"ב ובמזרח הרחוק הוא מעבר לכל פרופורציה מבחינת אחוז היהודים בעולם, אז מה יש לנו לחפש שם?

התשובה היא: שהרבה מהצעירים שלנו מחפשים בעצם זהות, הם לא מרגישים זהות עם מה שיש להם כאן, הם מרגישים תלושים ומחפשים, כיון שבארץ לא טורחים ליידע אותם איזה זכות נפלה בחלקם להיות יהודים, איזו זכות לחיות בארץ הקודש, ארץ שהיא משאת נפשם של רוב תושבי התבל, פרט לישראלי המחפש בעצם את עצמו בארצות הנכר, כשהכל כאן, רק להושיט יד ולקטוף.

לא לחינם אומר פתגם חכם: "מי שלא יודע להגיד שלי, לא יודע להגיד אני". מי שלא יודע מה הוא, מי הוא, מה שייך לו ועד כמה זה חשוב – הוא לא יודע את הזהות שלו את המהות והייחודיות שלו בתור יהודי.

בחדשות ברדיו ב – 25/7/03 דווחו על 2000 ישראלים החוזרים לארץ מהמזרח הרחוק מידי שנה, עם מחלות נפש!

מה הפלא? הרי מסתירים מהם את הזהות היהודית, את מה ששייך להם באמת – את המסורת היהודית, לא רוצים אפילו שהם ב"מקרה" יתקלו בה ברשות הרבים ("כפייה" דתית…) אז מה הפלא שהאחים שלנו מחפשים את עצמם ואת זהותם בארצות זרות ומוזרות?!

שמירת המסורת היהודית במידה מסויימת בחיים הציבוריים, היא תזכורת מינימאלית להיותנו יהודים והיא מזכירה ומעוררת את הייחודיות של העם היהודי וגורמת להרגשת זהות יהודית ישראלית.

כותב הרב אלימלך בר שאול ז"ל: צריך לדעת שמדינת ישראל שונה מכל מדינה אחרת בעולם בשני דברים יסודיים:

א) השם "ישראל" שנטלה לעצמה.

ב) אזרחיה הם מיעוט של העם שאליו מתייחסת המדינה. (דהיינו רוב עם ישראל הם בגולה ועדיין לא עלו לארץ).

כאשר נטלה המדינה עצמה את השם "ישראל", קיבלה על עצמה אחריות גדולה וכבדה כלפי התוכן המקורי-היסטורי של המושג ישראל.

ואם מדינת – ישראל רוצה להיות ראויה לשאת את שמה הגדול, ולא לרוקנו מתוכנו המקורי-ההיסטורי או סתם לזייפו, ודאי שהיא חייבת לדאוג ולעשות למען שמירתו וטיפוחו של הצביון הלאומי ההיסטורי של עם ישראל, על ידי קביעת מסכת יחסים ונימוסים ומינהגים בעלי אופי יהודי-ישראלי מקורי, שרישומם יהיה ניכר בעיקר בכל ענפי החיים הציבוריים במדינה.

זאת ועוד: אין לך מדינה כיום שאינה רואה לחובה לה לדאוג ולעשות למען הצביון הלאומי של כלל-אזרחיה, על ידי קביעת מסכת יחסים ונימוסים ומנהגים בעלי אופי מיוחד, שרישומם יהיה ניכר בעיקר בחיים הציבוריים. ואף כאן קובעת דעת הרוב, הנשענת על שיטת המסורת ההיסטורית של עם-המדינה.

ולכן הן לא יתכן להעלות על הדעת שתקום מדינה של יהודים בארץ ההיסטורית שלהם, ותיטול לעצמה את השם ההיסטורי המקודש "ישראל" – ותרשה לעצמה להתכחש לשם ישראל ותוכנו, עד כדי התנערות מכל התוכן הלאומי ההיסטורי של העם. הן זה יהיה הנורא מכל הזיופים שנעשו אי-פעם בעולם.

(הרב אלימלך בר שאול, אל המקורות א' עמוד 225).

אלו הן נקודות עקרוניות וחשובות שחשוב שכל יהודי ידע ויעביר הלאה למען ילדינו דור העתיד וכך תימנע שנאת אחים ויישמרו השרידים האחרונים במדינת ישראל כמדינה יהודית.

[1]שלומית לוי, חנה לוינסון, פרופ' אליהו כ"ץ, "אמונות, שמירת מצוות ויחסים חברתיים בקרב היהודים בישראל" מכון גוטמן למחקר מדעי שימושי, ירושלים, כסלו, תשנ"ד, דצמבר 1993.

חנות