מתחברים בשמחה לנשמה.
כמלאך הניצב על ראש דרך
קול דממה דקה בהיכל בית המדרש 'בית אל'. שחרית של 'הושענא רבה' יום חתימת ה'פתקה'. המונים, ששים בשמחת החג, מבועתים מאימת גמר-דין, מצטופפים סביב עמוד התפילה. רבי ניסים פרץ ניצב שם, זורח כולו כדמות הקשת בתוך הענן, כיושב בסתר לחלות פני מלך, כמלאך הניצב על ראש דרך – –
'הושענא רבה' היה יומו הגדול של רבי ניסים. כל ימיו נעו בין ימים ורגעים גדולים. אבל ב'הושענא רבה' – היתה שמורה העידית שבעידית של עבודתו. שם הייתה ספונה נקודת-הנפש שלו. נפשו נחלצה אז כליל ממסגרות ומגבלות החומר העכור. היה מתפלל, שר ורוקד, משווע וכוסף שעה אחר שעה, אחר שעה…
באחד השנים התקרבתי קרבה של עזות אל לוח ה'שיויתי'. פניו של רבי ניסים הפכו למזיגה של כיסופים, להט, אור גדול וחרדה דרוכה – –
להגיע לקו הגמר עטור זר ניצחון!
מפעם לפעם, בגבור עליו רגשותיו, הייתה עולה ובוקעת מפינתו שאגה אדירה, כובשת ומטלטלת בהמייתה את המון המתפללים:
"אנא זכור בן יחיד…
שניהם בניסיון הלכו כאחד
נתת כופר איל אחד – – "
בתפילת הושענא רבה לא נמסך בקול שוועתו אפילו רסיס אחד של פחד ואימת הדין. קולו היה חדור חדווה של "בטוחים שיעשה להם נס". הדרשה שהשמיע ב'הושענא רבה' הייתה הדרשה הנוקבת והמרעישה ביותר שהשמיע במהלך השנה כולה. הוא התנשא אז על כנפי אושרו הגדול, וסחף בעקבותיו את הציבור כולו לגבהים מופלאים של 'קבלה' מוסר וחסידות.
מביני-מדע אמרו, שחדוותו והתעלותו העצומה של רבי ניסים ביום חיתום דין, הייתה שירת החדווה וההתעלות של מי שצלח בשלום את המלחמה הגדולה, והגיע לקו הגמר עטור ניצחון!
