מתחברים בשמחה לנשמה.

כבוד התורה עדיף

כבוד התורה עדיף

כשהיה תלמידו המובהק הגאון רבי משה בוחבוט מתארח בבני ברק, היה רבי ניסים מזמין אותו לשאת דרשה בשבת. היה פותח ואומר:

"כבוד מורנו ורבנו הגאון רבי משה בוחבוט…"

הנה עדותו של בעל העובדה, הרב בוחבוט עצמו:

"בכל פעם שהרב היה מכריז בפתוס כזה על דרשתי, בליווי שלל תארים, הייתי מצטפד. הרגשתי אי-נוחות חריפה, שמורי ורבי מכנה אותי בתארי כבוד, ומעניק לדרשה שלי מעמד כזה. בכל הזדמנות כזו הייתי מבקש ממנו בכל פה שיחדל, והוא סרב".

המונח 'ענווה' לא הלם אותו. זהו מונח מצומצם למידותיו. הוא היה דרוך מדיי, ממוקד בייעוד להגדיל תורה ולהאדירה, מלהקדיש זמן לענווה או גאווה. כל שיקול שאינו "יגדיל תורה" היה נבוב וריק. הופקע מלכתחילה מסדר יומו הרגשי.

מיני ומיניה יתקלס עילאה!

בדרשות שמסרו תלמידיו היה יושב בתוך קהל המאזינים, שרובו נמנה על תלמידיו, והקשיב בדריכות לדבר האלוקים.

שאלו אותו פעם: וכי אין זה ביזיון, שהרב יושב בין תלמידיו ולומד תורה מפי תלמיד אחר?

השתומם רבי ניסים מאד על קטנות ההשגה:

"העולם אינו מתחלק בין 'כבוד' ל'בזיון', בין 'מכובדים' ל'מבוזים'. ביזיון וכבוד מאי עבידתיה בהאי עלמא?!" ואז תפס רבי ניסים בזרועו של איש שיחו והוסיף בהתפעלות:

"מה שיהודי צריך הוא רק לגדל את שמו יתברך בעולם! 'לידע להודיע ולהוודע שהוא קל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין'! וכי משנה הדבר על-ידי מי נעשה הייעוד הנשגב הזה? משנה הדבר מי הוא מה, מי מוסר תורה למי, כל עוד מתקלס שמו יתברך בעולמו?! אה? אמור! משנה הדבר?! והרי 'מיני ומיניה יתקלס עילאה'!".

חנות