מתחברים בשמחה לנשמה.
ים התיכון הופך למקווה
חוף הים הבת-ימי היה האויב הגדול. הוא ניצב מנגד, קרוב ומאיים בחרבו השלופה. כל תקופת בת ים היה רבי ניסים ניצב דרוך, שלא יסיח דעת, וייכשל חלילה בשמירת עיניו.
אבל גם לחוף של בת ים היה שימוש נכבד בעבודת הבורא שלו. רבי ניסים למד עם הזמן על אזורים מסוכנים לשמירת העיניים ואזורים נידחים, נקיים יותר. את החופים הנידחים הפך בשעות לא שגרתיות של היממה, כשעטפה אותו רוח טהרה, למקווה. ברגעים כאלו, כשנחה עליו הרוח – זה היה יכול להיות בעיצומה של שעת צהריים או עיצומו של לילה – היה פונה לידידו, ומציע:
"הבה מנשה, נקפוץ נעשה טבילה, אה?"
ושניהם היו פונים לפינה מבודדת בחוף הים, ומיטהרים בקדושת המקווה הימי.
"לא התפלל כבודו שחרית?"
בתקופת בת ים גם החל רבי ניסים להניח תפילין כל היום, רש"י ורבנו תם. בתקופה ההיא לא היה זה חזיון נפוץ. היה יושב בין אברכי הכולל ללא התפעלות, ומתעטר בשני זוגות התפילין. גם כשהיה פונה לפעילויות הרבצת תורה בבתי הכנסת הנידחים בעיר, היה מניח שני זוגות תפילין. וכשהיה ניגש למנחה עטור בתפילין היו שואלים אותו בעלי הבתים בלחישה ותימהון:
"לא התפלל כבודו שחרית?"
כבר בתקופה הזו בנה רבי ניסים את התפיסה שעתידה ללוות אותו כל ימיו. לצעוד בנחישות במסלול הרוחני שכבש לעצמו, ללא צל-צילה של התפעלות מדעת הבריות!
עם השנים נוצרה סביבו מעין 'קנאת סופרים', אברכים נוספים החלו להתעטר בתפילין בסדרי הכולל ובתפילת מנחה. כך נוצר מסלול כבוש ומקובל בעניין הזה.
