התמקדות בייעוד נשגב

רבי ניסים לא היה 'עניו' במובן המקובל… וגילויי ביטול מהסוג הנ"ל, שנשזרו בחריפות נדירה לאורך כל שנות חייו – לא היו גילויי ענווה. הוא אפילו לא ראה בענווה מין אתרוג מהודר להתקשט בקיומו.

מה היה גדול מאפייניו של רבי ניסים?

התמקדות. דריכות. ייעוד נוקב. רבי ניסים היה אדם ממוקד. דרוך לקרב. "שיתברר ויתאמת מה חובתו בעולמו!". ההתמקדות המוחלטת בייעוד הנשגב שהציב בחייו – מילאה את כל הווייתו וקיומו, וטאטאה ממילא כל 'יישות' אחרת מחייו.

הייעוד הבהיר והמוחלט – ביטל ממילא כל מקום לגאווה בחייו. אם אין צד של גאווה בנמצא – אין צורך בענווה.

 בסוד הדריכות השלווה

"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו – – "

בירור. מבט.

מגמה.

ייעוד.

תהליך.

דרישתו של ה'מסילת ישרים' רבו למבט אחד, ייעוד, ומגמה "בכל אשר הוא עמל" – הייתה מהות הווייתו. התמקדות ברצון האלוקי ללא פשרות. ללא – מה שמכנה העולם – 'עיגול קצוות'. לא הייתה בו ברבי ניסים אפס-קציה של קנאות רעשנית ותחושת 'ייקוב הדין'. דריכותו ועקביותו לא היו כרוכים, כדרך 'עובדים' אחרים, בבהילות המעשה ומהומה רגשית. עולמו היה מואר ושטוף בהירות. דרישתו של ה'מסילת ישרים' רבו, "ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל" – יצרה בו דריכות שלווה. שלוותו של מי שחייו נותבו למסלול עקבי של שאיפה, חתירה ו'ביקוש'.

הוא חי חיים מנוהלים. עקביים. שלווים. לא נמצאו בחייו 'סימני קריאה' היסטריים.

לא התיר לעצמו מעולם שמץ פינוק או עצלות, ולא הסיט להרף-עין את תודעתו מהייעוד הגדול. חי כל רגע בדריכות פנימית, מצפה כשמואל המשרת לפני האלוקים לקול הקריאה הגדולה. הוא חי, על כל נשימה ונשימה את תחושת ה"עמדו ואשמעה מה יצווה ה'!".

חנות