התבודדות של שחר במעמקי המים  

"והיו" מוסיף ר' מאיר בהתפעלות, "את שעות עלות-השחר. אלו היו רגעי השיא של יומו. הוא היה מבקש ממני לנסוע אתו לים. היינו מגיעים לחוף בסביבות ה'נץ'. הרב היה נכנס, לבוש כמו לקראת תפילה, עטוף אפילו בצעיף הלבן, וצולל למעמקי המים.

היה לו לרב עניין מדהים של 'התבודדות' בתוך המים. יותר משביקש מים – ביקש להימלט דרכם משאון העולם, גסותו וחומרנותו.

"אהה! אלו היו לילות! רגעי הקסם ההם, בשעת-הנפש הענוגה של איילת השחר, מול אדוות הגלים; הכל סביבנו צלול כל כך, טהור, נקי. הרב, הגלים, והמיית כיסופיו. היה צולל, טובל, ומדבר תוך כך ללא הרף עם השם יתברך. הייתי עומד מוקסם בין השוניות, ונושם אל תוכי את המראות הגדולים. הוא היה טובל, מייחל, משווע, ופורש בהדרגה מכל קיום חומרי. בשלב מסויים המו מעיו בו, והוא החל לצעוק, לפרכס, להתחנן על נפשו, על עצם קיומו:

"השם יתברך! אני רחוק! קרב אותי אליך! טהר אותי!"

"לב חדש ברא לי אלוקים – – "

ושוב:

"ה'! אני רחוק! תקרב אותי אליך! טהר אותי!"

"לב חדש ברא לי – – "

ושוב,

ושוב,

ושוב – –

וככל שהיה קולו הולך וגובר, היו המילים העזות לובשות אור ותעצומות ושלל גווני הנפש:

"ה' יתברך! אני רחוק! תקרב אותי אליך!"

"תטהר אותי! לב חדש ברא לי – – "

"כל המעמד העצום והתלוש הזה, לא היה מביא אותו לאבדן הכוחות, אלא להתעצמות הכוחות. הרב לעולם לא היה מתעייף. כאילו פסחה עליו תכונת השגרה וכל חוק חומרי אחר.

הייתה בה בעבודה הזו של עלות השחר, חזרתיות. טבילה, התבודדות פנימית בטבילה, ושאגות מקירות הלב. לאחר כל שאגה, היה חוזר לטבול, פולש לחורין ולסדקין בנפשו, שאולי נותר בהם משהו משאור שבעיסת הייצר, ושב ומתחנן על נפש-יחידתו. עמדתי מולו ברטט וזיע. באוויר עמדה תחושה, שחייו ועצם קיומו תלויים  בתחינה המתרפקת:

"לב חדש ברא לי! תקרב אותי אליך!

"טהר אותי, את ניסים בן סוליקה…"

"והיה מאריך ומשווע, ומייחל, עד כלות הכוחות – – "

חנות