מתחברים בשמחה לנשמה.

האם מותר להינות מהעולם הזה?

שאלה:האם על פי היהדות אסור להנות הנאות חומריות? האם אני צריך להינזר מתענוגות העולם הזה?

תשובה: ביהדות ההנאה מותרת ואלוקים רוצה שנהיה שמחים ונהנה ממה שהוא נתן בעולמו, כמו שכתוב בתורה: "ושמחת בחגך והיית אך שמח" (דברים טז 14).
יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" (דברים טז) 'ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים'.
ועוד הרבה מקורות בהם רואים שהשם רוצה שנהיה שמחים ושמותר להנות.
היהדות שונה מהתרבות המערבית בכך שההנאות העולם הזה הם לא מטרה אלא אמצעי.

בתרבות המערבית המסר הוא שההנאה החומרית היא המטרה , הבעיה בהנאות החומריות שככל שרודפים אחריהן, הן יותר בורחות, אחרי שההנאה נגמרת, התאווה מתחדשת ומחפשים סוג הנאה אחרת או מינון יותר גבוה של אותה הנאה, ולא מרוצים ממה שיש, ואז זה כמו חתול שרודף אחרי הזנב שלו, שלעולם לא יתפוס אותו , כך אף אדם אף פעם לא יהיה מרוצה מרמת ההנאות שיש לו.

לעומת זאת ביהדות מותר להנות, רק ההנאה בעולם הזה היא אמצעי ולא תכלית, אתה מרגיש שאתה צריך גלידה להרחבת הדעת, כדי שתעבוד את השם יותר בשמחה, תאכל גלידה, אתה צריך מילתא דבדיחותא כדי שיהיה לך כוח ושמחה לעבוד את השם, אז תאמר כמה בדיחות כשרות, העיקר לכוון לשם עבודת השם ושההנאה תהיה כשירה.

למשל, אם אדם אוכל איזה מאכל, עוגה כשרה ומברך עליה, לכאורה אין ליצר מקום לתפוס את האדם הזה. אבל אם אדם אוכל את העוגה רק בגלל התאווה ולא בשביל עבודת ה', נפשו של האדם נקשרת לעוגה. היא לא נקשרת לאהבת ה' שזה השורש של הטעם הטעים של העוגה, אלא נקשרת לעוגה עצמה. ולכן אותה הנפש תהיה קשורה לתעתועים של היצר, ובפעם הבאה שהיא תפגוש בעוגה, שוב פעם תרצה להיגרר אחריה, אז בעצם היא משאירה פירצה ליצר שיקטרג ויכנס דרכה, ולאט לאט יתפוס את כל האישיות של האדם בלי שהאדם ירגיש בכך.

אבל כשאדם נהנה ומכוון לשם שמים ומודה להשם על ההנאות שהוא נותן לו, אז הוא השולט על ההנאות ולא הן עליו, ואז הוא משתמש בהנאות , כדי לקיים את תכלית בריאתו, כדי להשיג את השכר הנצחי.

אלוקים רוצה לתת לנו את ההנאה המקסימאלית והיא ההנאה האין סופית הנצחית ולכן שם אותנו בעולם הזה על מנת שנבחר בטוב ונשלים את נשמתינו ואז נזכה להנאה האין סופית בעולם הנצח.

כמובן שבדרך להשגת והשלמת נפשינו אנחנו יכולים להנות גם מהעולם הזה אבל בלא להפוך את זה למטרה אלא לאמצעי כדי להתאוורר וכדי להמשיך להתקדם, ההנאות המותרות הן הדרך לעבור את העולם הזה מבלי להשתעבד לחומריות.
לכל אדם יש מטרה ותכלית בעולם, על מנת לקיים את המטרה הוא זקוק למילוי מצברים, אנחנו לא רובוטים או מכונות ממוחשבות, אנחנו בני אדם לכולנו יש צרכים כבני אדם, ואלוקים נתן לנו אפשרות למלאות את הצרכים האלו, אבל כשאדם רודף אחרי ההנאות, ולא אחרי קיום ייעודו, אז ההנאות משתלטות עליו , ואז הוא מפסיד את ההנאות האמיתיות הנצחיות שאלוקים מעוניין לתת לו.
זה כמו אחד שנותנים לו אפשרות לעבוד במפעל ולהרוויח 1000 ₪ לשעה, והוא במקום זאת מחליט ללעוס מסטיק, ולנפח בלונים כי הוא נהנה מזה, נכון שהאדם צריך לאכול, נכון שיש לו צרכים לתת לגוף.
בנוסף לכך רדיפה אחרי הנאות חומריות פוגעת בחושינו הרוחניים, ככל שאדם יותר רודף אחרי ההנאות הגשמיות, הוא נעשה יותר חומרי ופחות "קשוב" לחוויות הרוחניות שיש בבריאה, ככל שאדם מתחבר לרוחניות, חושיו נעשים יותר רוחניים והוא יכול יותר לקלוט רוחניות ולהנות ממנה.

למה יש כאלה שכל כך נהנים מתפילה בהשתפכות הנפש ולעומתם יש כאלה שזה לא מושך אותם? למה יש כאלה שנהנים לחוות את השבת, מרגישים את האור שהשבת וחגי ישראל נותנים לנשמה, האם זו מתנת שמים? יתכן, אבל כל אדם שיותר יכוון את חושי נשמתו לחוויות הרוחניות שיש בעולמינו, כך הוא יותר יהנה ויחווה את העולם הרוחני שיש בעולמינו. ואז ככל שהאדם יהיה יותר רוחני הוא יותר יהיה מוכן לעולם העליון לחוויות הנשמה, שהרי ההנאות בעולם הנצח הן רוחניות, לכן ככל שהאדם יותר רוחני הוא יותר מכשיר את עצמו לחיי הנצח.

לסיום נצטט את דברי הרמח"ל (הלשון עברה מעט עיבוד להקלת ההבנה) :

"והנה שם הקדוש ברוך הוא את האדם במקום שיש דברים רבים המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמתי. ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה. כי כל עניני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם ניסיונות לאדם.

ניסיון העוני מצד אחד והעושר מצד אחד…

ניסיון השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד…

עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה להידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור (העולם הזה) הזה ויכנס בטרקלין (העולם הבא) לאור באור החיים, וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו – כן ישיגהו וישמח בו.

ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם, אמנם הנה הוא עומד בשקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבד בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו.

מקורות: התניא- פרק ז', מסילת ישרים פרק א'

חנות