האם אתה אוכל עוגות – או העוגות אוכלות אותך

העבודה תפסה את כולו. כל הזמן. בכל מצב ותנאי. היעוד נצץ בקצה האופק – בימי בריאות ומחלה. חי. יוקד. בוער. כל רגש שמחוץ לתהליך ה'עבודה' – נחשב 'הפסק' והסח-דעת בעלמא.

למרות שהאיר פנים לכל אדם בכל מצב – לגבי עצמו, ילדיו, וקבוצת ה'עובדים' שהקיפה אותו, היה מקפיד על שלמות עד לקצה האחרון. שלמות על-פי רבי ניסים – היא התמקדות מוחלטת בייעוד רוחני המקיף וסובב את חלל עולמו. מי שמהות חייו ותוכן עולמו הם, כלשון הזוהר הקדוש' תרי"ג עיטין למהימנותא… תרי"ג עצות לאמונה… מי שמסוגל גם בשבתו ב'סיר הבשר' של עלמא דשיקרא להחיות בעצמו את דברי הרמב"ם במי "שנדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו". ה'להיבדל' – אמר רבי ניסים – יוצר עובד אלוקים. מי שאינו במצב של 'להיבדל' – חי רוחניות אקראית לשליש ולרביע. או מה שחמור יותר, ניגש לעולם הרוחניות כפועל העובד לפי שעות.

פעם דיבר במרירות על סוג האברכים העוסקים בתורה – לעיתים גם בשקידה – אבל משעה שהם פורשים מהיכל ה' ועוברים לשולחן הסעודה, הם 'מוציאים לחופשה' את עולמם הרוחני, ומתמזגים כליל עם תאוות האכילה. אברך יוצא עם רעייתו למסעדה או 'בית קפה', ומתקלף מדרגותיו והשגותיו… מי ששוקע בטיט היוון של עינוגי החומר – יותר משהוא אוכל את העוגות והמעדנים – העוגות אוכלות אותו.

רבי ניסים עצמו חי שם. מראש מקדם ראשית צמיחתו – עד נשימת אפו האחרונה, היה שרוי במצב השלם של "להיבדל", הייעוד היחיד בחייו – היה להרבות כבוד שמים על ידי הארת העולם בחכמת ה'קבלה'. "לדעה את השם". לשם כך ריסק וניתץ מעצמו כל שמץ גופניות. הוא חי כך כל זמן שנשמה בקרבו, בשבתו בהיכל ישיבתו,  במטבח ליד שולחן האוכל, כשכיתת רגליים והתבזה למען מוסדות התורה שלו, כשהאיר עיני אלפים בשיעורי 'קבלה' – ועד זיבולא בתרייתא, כשגופו בער בתופת המחלות, ספוגין של צמר מונחין על לבו, – ו'ספר תורה מונחת לו בחיקו'!

גיסו רבי אברהם אבוהב הגדיר פעם בדרך נפלאה:

"רבי ניסים אמר 'כן' לבורא עולם!"

חנות