דמות מסתורין עטופת–מגבת בחשכת הלילה
"השעה אחת אחר חצות, מערב בני ברק. מקצת בתי הכנסיות באיזור היו חשוכים ונעולים. אחרון השקדנים כבר שכב, וראשון ה'ותיקין' טרם השכים. בקומת הקרקע של בית הכנסת ברחוב הרב הרצוג עדיין דולקת תאורה עמומה. דמות מסתורית חמקה בחשאי מהדלת האחורית, עטופה מגבת על ראשה ועל פניה…
"הדמות יצקה שמן לבזיכי הזכוכית. והדליקה את הנרות. הוא לא ראה אותי כי ראשו היה עטוף כמעט כליל במגבת. אחרי זה פסע בכבדות לעבר ארון הקודש, עמעם מעט את אורות בית המדרש, והתיישב על הקרקע, מול ארון הקודש; כבש את ראשו עטוף המגבת בין אצילי ידיו. לפתע החל לרעוד. לרעוד ממש! קולו השתנק מדמעות תמרורים. אט אט התגבש הבכי לאותיות ומילים, ועם ההתבררות הזו התחלתי להכיר את בעל הבכי. רבי ניסים פרץ מבכה תמרורים את גלות השכינה מהיכלה:
"נחשכו כל מאוריה
סוגרו כל שעריה – – "
"קול נוגה, מר, מנהם כיונה, עלה והיתמר מהחלונות הצרים של בית המדרש. רבי ניסים יושב בדד, ראשו חבוש עדיין מגבת, ואנקות-בכי עוטפות את כולו. הבכי קרע את לבי. זו הייתה יללה מקפיאת-דם. והוא עדיין אינו רואה אותי. היינו שם רק שנינו, רבי ניסים ואני. שעה תמימה נמשך החיזיון. כשהגיע ל"למנצח לדוד" המצוי לקראת סיום, השתוחח ראשו והשתפל לארץ מחולשת הבכיה והשוועה. קולו הלך ונחלש, וניכר בו שהוא נתון במין אפיסת כוחות… הנחתי שהוא שרוי לאחר עוד אחת מתקופות הצום שלו.
"עדיין הלילה ההוא זכור לי כמכוות-אש. רבי ניסים חמי ומורי הגדול יושב ישיבה מזרחית, שחוח על הקרקע שמול ארון הקודש, לאור עששית דלוחה, מגבת לראשו, ובוכה כמו ילד אבוד על גלות השכינה מהיכלה.
