מתחברים בשמחה לנשמה.
גבולות היום והלילה מיטשטשים
"אח! איזו תקופה זו הייתה! איזו תקופה! גבולות היום והלילה היטשטשו… למדנו לבוז לרצונות האישיים שלנו, והיינו ממוקדים בייעוד אחד נשגב. כאילו ניצבנו בחזית מלחמה. המלחמה הרוחנית הייתה מתמדת, והקיפה את כל הווי חיינו. הרב היה כמובן הגנרל, ואנחנו חיילים שלו! צעדנו אחריו כפלוגה ממושמעת, דרוכים לכל הברה שלו. כל משפט התקבל כפקודה!".
עיניו של ר' מאיר נוצצות ולבו הומה, הוא חוזר אתנו בכמיהה וגעגועים אל ימי ההוד במחיצת רבו:
"חייתי בצלו של הרב באחת התקופות הנשגבות בחיי העבודה שלו. בימים ההם התקבצה סביבו חבורה מסולתת של עובדי ה' מופלגים, שנשמה אוויר פסגות, וספגה מעולם הרוממות שלו. בניגוד לקבוצות של 'עמך', מסורתיים ובעלי תשובה שהיו בני בית קבועים בחצרו, ולמדו ממנו א' ב' של עבודה וקדושה, הייתה זו תופעה חדשה שאברכים בני עליה החלו מתקבצים סביבו, מבקשים לדבוק במשנת ה'קבלה' המורכבת והבהירה שלו, ובעולם ה"בלתי לה' לבדו" שבצלו חי.
"הייתה זו חבורה מלוכדת, שכמו רבי ניסים עצמו, לא ביקשה מהעולם-הזה דבר. היינו צמודים אליו. אתה יודע מה זה 'צמודים'? כל שעה משעות היממה המינו אליו, לעמקות תורתו, לעבודתו, להארת-פניו. למדנו ממנו בשיטתיות כתבי 'קבלה' ואוצרות הנסתר, והתגבשה חבורה שהייתה קרובה מאד לעולמו והלך-רוחו. זה היה קל. חמימותו הייתה שופעת; אהבת האדם שלו ממגנטת. ניתן לומר ששהיתי במחיצתו בתקופה ההיא 24 שעות.
