מתחברים בשמחה לנשמה.

בקדושה של מעלה

בקדושה של מעלה

"ואטהר ואתקדש בקדשה של מעלה – – "

"ועל ידי זה ישפע שפע רב בכל העולמות – – "

ניחוחות האביב פלשו אל חלונותיו הצרים של בית הכנסת הגדול 'בית אל', והביאו אתם משב וניחוחות של החג הקרב ובא. ליל אייר חמים חבק את בית הכנסת הגדול ובאי שעריו. ציבור מתפללי תפילת ערבית בבית המדרש הלך ונידלדל. בפינתו בכותל ה'מזרח' של בית המדרש ניצב זו השעה השניה רבי ניסים, גופו הדק מתפתל בנענועיו, כשלהבת מרצדת של חנוכה בשלהי כסליו; כפות ידיו פרושות מול גופו בתחינה נרגשת. כאילו עמד להקטיר את עצמו, את נפשו, כל מה שנשתייר מחלבו ומדמו – קרבן כליל.

עיניו של רבי ניסים נעוצות בנקודה עלומה בקיר מולו, מפעם לפעם הוא מיישר את זרועותיו בהתעוררות מחודשת אל סידורו הגדול, סידור הכוונות והייחודים, קצות אצבעותיו מפסלות באוויר שמעל לסידור עיגולים וצורות דמיוניות, המסמלות מושגים 'קבליים'. לפתע, בעוד אצבעו מתמקדת על אחד משמות הקודש, ועיניו עצומות בדבקות-הייחוד, בוקעת ופורצת ממעמקיו שאגה אדירה. השאגה מפלחת את הדממה, ומעוררת תחיה גדולה בין שורות המתפללים מאחור, הממתינים, בדחילו, לרבם ונהרות כיסופיו:

"ואטהר ואתקדש בקדשה של מעלה – – "

לילה לילה ממ"ט ימי הספירה הוא ניצב כך. ממוקד. גנרל וחייל דרוך לקרב. ללא שמץ לאות. וכל אבריו, כל חיוניותו, כל חלב וכל דם, מתכנשין לחטיבה אחת, לינוק לחלוחית נוספת מאורות הלילה הגדול.

כבר לא נותר בו ברבי ניסים, חולה סופני על סף 'ההוא יומא', אלא צל-צלו של גוף, שיוכל לזעזע את קומץ אבריו בזעקתו בלילות. במסע ההתעלות הבלתי-פוסק שלו לפסגת קדושת הלילה:

"…ועל ידי זה ישפע שפע רב בכל העולמות – – "

"ולתקן את נפשותינו ורוחותינו – – "

קול בכי מתוק מפלח את היכל 'בית אל'. כך נשמע בכי היטהרות זכה. של געגוע שמצא לו פורקן. הבכי עולה על גדות נפשו של רבי ניסים, והוא פוצח בריקוד של אושר. שוועתו הפכה בבת אחת לזמר חדור חדווה:

"ועל ידי זה ישפע שפע רב – –

"ישפע שפע רב בכל העולמות – – "

חנות