בעלי היה קודש הקדשים. כאשתו אני יודעת"

"היו לי", אומרת הרבנית פרץ תיבדל לחיי אושר, "היו לי סוג אחר לגמרי של חיים משהתכוונתי.

"בעלי היה קודש קודשים. בכל הליכותיו. בכל מעשה. בכל תנועה. בפרהסיה ובחדרי חדרים. קודש קודשים. כאשתו אני יודעת.

"כל הזמן. כל רגע ממהלך 43 שנותנו המשותפות, ראיתי אותו חושב עבודת השם. אוכל עבודת השם. ישן עבודת השם. לא היה דבר אחר. גם ה'דבר האחר' היה עבודת השם באיצטלא.

"בכל שמחה בבית, הייתה תחושה שהוא נגרר על כרחו. כשנאלץ ללכת לחתונה, מיד שנגמרו ה'שבע ברכות' – כבר היה בחוץ. הזמן בער כתנור… היה דרוך כל העת לקרב… היה חייב למהר לישון כי היה צריך להשכים ל'תיקון חצות', וללימוד בשתיים-שלש לפנות בוקר.

"כבר מ'הנץ החמה' היה דרוך לתכניותיו. איך יגיע בזמן לשיעור עיון.  ולמנחה, ולמקווה של מנחה, ולשיעורי הקבלה, לחזק בתלמוד תורה, לאסיפה של הישיבה, לשיעורי ההלכה, לנסוע לשיעור עם הרב שרעבי, לעמוד מול טלפונים של נושים וספקים, לחייך מול תביעות, להאמין בצור עולמים ולזרוע, ולהמשיך מהיכן שהפסיקו אותו הטלפונים… לחנך את שלש עשרה ילדיו באהבה עצומה ובאחריות שאין שניה לה, להאיר פנים לכל אביון שנקלע בדרכו, ולהקדיש לו ממיטב זמנו; לייחד תוך כך ייחודים ולכוון כוונות… ולשוב לקרוע את עצמו מהמיטה בשתיים לפנות בוקר…

"כאשתו אני יכולה לומר, הדבר היחיד שהניע את רוחו של בעלי ונסך בו חיות, הדבר היחיד – היו סדרי העבודה שלו!

חנות