בחזית המלחמה

תסיסת החיוניות והערות המתמדת של דריכותו, באו לכלל ביטוי מוחץ, נטול-פשרות, בתקופה בה חוללה המחלה הארורה שמות בגופו, כילתה את כוחו וינקה מדם תמציתו. בימים ההם כבר הוכרזה על-ידו מלחמה רשמית בגופו. זו הייתה תקופה שכוח הרצון שלו התנתק כליל מגופו המקרטע, גבולותיו ומגבלותיו. "עד אשר לא תחשך השמש".

בלילות החשוכים ההם, ברגעי גסיסה, גופו מפותל בסבך צינורות וזונדות, אלו תקופות שחולים במצבו מתפטרים כמעט-רשמית מכל מחויבות, אבודים בחרדותיהם, ומתרפקים על אומללותם, היה רבי ניסים, היינו, כוח הרצון של רבי ניסים, ניצב בחזית המלחמה מול גופו, ואינו מתיר לעצמו שמץ היחלשות או ויתור. הריסות גופו נשרכו אחר כוח רצונו – כחפץ שלא ממין העניין.

זו הייתה תקופה בה נגלה רבי ניסים כמלאך ממרום. גם בנוראים שברגעיו, לא הרפה, לא הניח לעצמו, לא וויתר על קוצו של יו"ד.

כשהאכילה מתישה יותר מהצום

הנה המחשות מסערת התקופה:

רבי ניסים נהג לצום כל ערב ראש חודש. בערב ראש חודש האחרון לחייו, חודש שבט, ביקש כמובן לצום, אבל בגלל החולשה הנוראה, לא היה שום אפשרות מעשית לצום.

אותו ראש חודש שבט חל ביום רביעי. למחרת, ביום חמישי נסע רבי ניסים לבית חולים, משם לא שב עוד.

מספר חתנו:

"אותו יום של ערב ראש חודש בו נאלץ לשבור את צומו, לא סעד מורי חמי ארוחה של ממש, אלא ביקש ממני כמה עוגיות להשיב את נפשו.

"אם לצום אי אפשר היה – לאכול על אחת כמה!

"הנחתי לפניו צלחת עוגיות. הוא הסתכל בעוגיות בקדרות. זה היה רגע של שבירה. בו איימה המחלה לגדוע תהליך-ומהלך של חיים שלמים! לפתע עצם את עיניו בדחילו ורחימו, הוא פרש זרועות כבשעת תפילה, ואני שומע אותו לוחש לו לקדוש ברוך הוא במילים אלו:

"ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שאני צם כל ערב ראש חודש. גלוי וידוע לפניך שעכשיו אין לי יכולת לצום; אבל גלוי וידוע לפניך שהאכילה יותר קשה לי מהצום, יהי רצון שתהא אכילתי כפרתי…"

חנות