"בא מאיר, נבקש מהשם יתברך!"

לפעמים, בהשתפך עליו נפשו, או בימים הילולא סגוליים, היה מבקש מר' מאיר לנסוע אתו לקבר רבי שמעון בר יוחאי או קבר האריז"ל. אלו המקומות שהתאחדו בהם – לפי תפיסתו – ארץ ושמים.

הוא גם היה מרבה לנסוע לקברי האבות, קבר רחל, ולכותל. לכותל נהג לנסוע בראשי חודשים, ולעיתים גם בימי ט"ו לחודש.

ברגעים ובמחוזות הנשגבים האלו היה רבי ניסים מתנתק כליל, תולש את עצמו מאברי גופו, שהתעקשו משום מה תמיד להשתרך אחר כוח רצונו. והיה מעפיל לשיאים, שאנשים מהשורה התקשו לעקוב אחריהם.

גם כשלחצי העולם השתרגו על צווארו, חובות שהעיקו, חולשות שהכריעו, העולם וייסוריו שהצטופף על מפתן לבבו ודרש הב! כשהיה נראה שאין עוד מוצא, נותרו עיניו שלוות, והוא היה אומר לבן לווייתו ברגש:

"בא מאיר, נבקש מהשם יתברך. נקרא תהלים!".

התלות המוחלטת ופרישת הזרועות כלפי שמיא, הייתה חלק ממהלך קיום יומיומי. הוא לא נזקק לעבור לחווית האמונה. הוא היה מצוי בליבת-האמונה בשגרת יומו. "ידיו ולבו לקל אמונה".

תלמידים אומרים, שרבי ניסים היה פותח בתחינה להשם יתברך, כשם שאדם פותח ארנק להוצאת מעות.

חנות