אין נכנעים מדעת לגזלן השינה!
השינה הייתה גזירה קשה שנגזרה על גופו הקדוש. בכלל היה רבי ניסים שרוי במאבק מתמיד מול הצורך הגופני בשינה. עומס החובות שהעולם העמיס על כתפיו, מול הצמא היוקד שלו להתקדש בקדושת התורה – יצרו מחסור עצום בזמן. תמיד מצא את עצמו במרדף מתיש אחר השעון. מהגר בין חובה לחובה ובין שיעור לשיעור. ותמיד מצא את עצמו במרכזו של מאבק בין נפשו העורגת, לגופו הקורס.
"האומר שבועה שלא אשן שלשה ימין מלקין אותו וישן לאלתר". מטבע בריאת האדם – קיים הכרח בשינה, אבל רבי ניסים לא היה מסוגל נפשית לעשות את הפעולה הגסה הזו, 'ללכת לישון'. 'ללכת לישון' בתפיסת עולמו הייתה התבזות. וכי מה יעשה אדם כרבי ניסים בשעת לילה? ישכיב את עצמו על מיטה כאחד הפריצים? אולי גם ישיר לעצמו שיר ערש?
לכן, מקוצר הזמן ומגודל הביזיון, גובשה אצלו מסקנה טבעית: מעולם לא פרש מעצמו לישון! אין נכנעים מדעת לגזלן השינה הוא היה עוסק בתורה בשקידה עצומה גם בשכבו על מיטתו, עד שתקפה אותו שינה מאליה.
ואם בכל ימות השבוע כך, על אחת כמה בלילות שבת. לאחר 'ברכת המזון' היה עולה לחדר השינה שלו בקומה שניה. שם לא כבה האור כל הלילה. חדרו היה מוקף ספרים, והוא היה עמל על הגיונות מפרשת השבוע עד שגופו נחלש מאליו.